כסף נבחר חלק ג שסו

שחורים ואין הספק אלא בשחורים דאיכא מינייהו טמא וכו'. וש"ך בי"ד סי' פ"ג כתב דמשמע מאו"ה דעכשיו אין לסמוך על סימני עוברי דגים ומשמע אפי' אדומים ע"ש ובש"ע סי' פ"ו פסק לענין סימני ביצים כר' זירא. ועוד כ' הרמב"ם בפ"ג אין לוקחין דגים מרוצצין מן הא"י וכו' ואם היה ראש הדג ושדרה ניכר אף ע"פ שהיא מרוצץ מותר ליקח אותו מן א"י. כתב כ"מ רבינו לא הזכיר בפ"א סימנין אלו יש לתמוה היאך סמך כאן על היכר ראש ושדרה וצ"ל שרבינו מפרש דהיכר ראש ושדרה דלא כפירוש רש"י בראש חד או אינו חד אלא היינו לומר שהוא מכיר בטביעת עין בראש ושדר' שהוא מין דג פלוני שהוא טהור וכמ"ש הראב"ד וכן נראה מפי' המשניות ואף על פי שהר"ן דחה פי' זה דאם כן מאי מותיב בגמ' מכל שיש לו סנפיר וכו' י"ל דהכי מותיב דמשמע דלא משכחת שיהא דג נאכל אלא כשימצא בו סימנין אלו דוק' והא לדידך משכחת שאף ע"פ שאין בו אחד מסימנין אלו נאכל דהיינו אם הוא מכיר בטביעת עין בראש ושדרה שהוא מין דג פלוני שהוא טהור תלינן שהשירו קשקשים וסנפירים אחר שעלה מן הים עכ"ל. (וע' ר"ן בפרק אין מעמידין שכתב שפירש"י נראה עיקר אלא שרמב"ן כתב שצריך רבה לומר דדגים ניתרין בסימנין דראש ושדרה מאחר שלא נזכר בדברי גאונים סימנין אלו). וטור כתב ויש מהגדולים שכתבו שיש לסמוך על שני סימנין אלו להתיר כל דג וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין לסמוך עליהן וע' שם בב"י שהאריך בזה. ורמ"א בי"ד סי' פ"ג כתב אם נמצא שם דג שיש לו ראש רחב ושדרה מותר לאכלו דודאי היו לו קשקשים אבל אם הדג שלם ואין אנו רואין בו קשקשים אין לסמוך אראש ושדרה. וע' בט"ז שכתב דכוונת הב"י בפירוש הרא"ש נמי הכי הוא לחלק בכך ע"ש ובפ"א ממ"א כ' הרמב"ם כרב חסדא דכל שמעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון. עוד כתב סימני חיה מפי השמועה הן וכו'. סימני עוף לא נתפרש בתור' אלא מנה מינין טמאין ושאר מיני עוף מותרין. מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין שנתנו חכמים וכו'. אמרו הגאונים שמסורה בידיהם שאין מורין להיתר עוף הבא בסי' אחד אלא אם הי' אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד וכו' ע"ש כל החילוקים. ועיין ש"ע סי' פ"ב לענין סימני עופות. וסי' ע"ט לסימני בהמה. וסי' פ' לסימני חיה:

(כלל קכד) ספק ספקא ונכללו בו דיני ספקא דאורייתא ודרבנן יען כי דיני [ספק ספקא] תלוין בדיני ספקא דאוריית' ודרבנן לכן ראיתי להקדים [ספק דאורייתא ודרבנן] ספקא דאורייתא [א.] גרסי' בקדושין דף ע"ב ת"ר גר נושא ממזרת דברי ר' יוסי ור' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת. מ"ט דר' יוסי חמשה קהלי כתיבי (גבי אזהר' פסולי יוחסין לא יבוא ממזר בקהל ד'. לא יבא לו בקהל ד'. לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד'. לא יבא להם בקהל ה'. דור שלישי יבא להם בקהל דמצרי ואדומי וקהל גבי פצוע דכא לא חשיב דלאו מפסולי יוחסין משתעי) [וראב"ד חשיב קהל דפצוע דכא. ודור ג' יבוא להם נא חשיב משום שהוא היתר לבא בקהל] חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וחד למשרי ממזר בשתוקי [דהכי דרשי' בקהל ודאי לא יבא הא בקהל ספק יבא] וחד למשרי שתוקי בישראל (דדרשי' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא והא דקתני מתניתן שתוקי פסול מדרבנן) קהל גרים לא מקרי קהל [דלא אייתר לן קרא לקהל גרים] ור' יהודה כהנים ולוים מחד קרא נפקא ואיתר לי' לקהל גרים. ואיבע"א ה"נ תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקא לא יבא ממזר בקהל ד' ממזר ודאי הוא דלא יבא. ספק ממזר יבא. בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא. ואיבע"א ה"נ תרי קהלי (כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי אצטריכו ואי לא איתר קרא לא הוי דרשי' הא ספק ממזר יבא אלא הוי אמרי' ככל שאר ספקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא) וטעמא דר' יהוד' מהכא הקהל חקה אחת לכם ולגר. ולר' יוסי חקה הפסיק הענין (כתבו תוס' ישנים היכא מידרש שתוקי בישראל מיתורא דקהל וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה קהל ממעטינן קהל ספק ה"נ גבי ממזר ממעטי' ממזר ספק) אמר רבא דבר תור' שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דלמא אזלי איהי לגבייהו הוי לי' קבוע וכמחצה על מחצה דמי והתור' אמרה לא יבא ממזר. ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ומ"ט אמרו שתוקי פסול וכו' מעלה עשו ביוחסין. כתב רשב"א איכא למידק אכתי רובא נינהו דאי אזלי לגבה הוי רובא ואי אזלי איהי לגבייהו הוי מחצה נמצא רוב להכשיר. (וריטב"א כתב והוי ספק ספקא) וי"ל דלרווחא דמלתא קאמר דאפי' ליכא אלא קבוע התורה אמרה ספק ממזר יבא. ואכתי איכא למידק מ"מ קרא למשרי שתוקי למה לי דהא רובא כשרים. ויש מתרצים דנ"מ היכא דחזינן דאזלי איהי לגבייהו וזניאת בחד מינייהו דהשתא ודאי ליכא גבה אלא קבוע. א"נ י"ל דנ"מ לעיר שכולה מחצה כשרי' אצלה ומחצה פסולים אצלה ודלתי מדינה נעולות אפ"ה אמרה תורה ממזר ספק יבא עכ"ל:

[ב.] כתב הרמב"ם בפ"ט מטומאת המת דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם שהם משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאי אבל כל הספקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה (פרק י"ח הלכה י"ז):

כתב הראב"ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספק דאורייתא לחומר' וספק דרבנן לקולא וזו ספקא דאוריית' היא (כלומר דהכא גבי אשה שהפילה לבור ואין ידוע אם הפילה דבר המטמא או לא הואיל וחולדה וברדלס מצוין שם ספקו טהור) אבל הי' לו לומר משום דהוי ס"ס ואפי' בדאוריי' לקולא עכ"ל. כתב כ"מ מה שכתב הראב"ד זו שיבוש י"ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספקא. וכתב הר"ן בקדושין ובתשו' סי' נ' שהביא ראי' לדבריו מדאמרי' ממזר ספק יבא. וכן דעת רמב"ן ואע"פ שהביא שם טענות החולקים. ואחד מהטענות שכתב שם שטענו על רבינו הוא מדמחייב רחמנא אשם תלוי ודבר זה יישבו שמצאתי כתוב בספר ישן כלשון הזה. ואעפ"כ דבר שחייבין על זדונו כרת ספקו אסור מן התור' שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי ע"כ. ויש לתמוה על הראב"ד שבסוף הלכות כלאים הודה לדברי רבינו עכ"ל כ"מ. כתב מהרימ"ט בספר שני סי' א' דראב"ד ס"ל בודאי שכל הספקות אינן אלא מדברי סופרי' אבל השיג לרמב"ם דמשמע שבא ליתן טעם למה טהרו חז"ל באותה שהטילה נפל לבור דאכתי כיון דס"ד הוא מחמרי בה רבנן בכל דוכתי ומאי ראו כאן לטהר אם לא מטעם ס"ס. אלא משמע לי שרמב"ם שהוצרך לטעם זה משום דס"ל דודאי הכא לא מיירי ברה"ר דא"כ למה לי טעמא משום חולדה וברדלס תיפוק לי' כיון דספק נפל הפילה הוי לי' ספק טומאה ברה"ר וטהור אלא ודאי ברה"י מיירי ובהא אפי' ס"ס טמא כדתנן במסכת טהרות לכך נתן טעם הואיל והספקות מד"ס יכולין נטהר לפי מקומן וכאן ראו להקל לפי שלא הוחזקה הטומאה ומ"ש כ"מ שמצא נוכחא ברמב"ם באיסור כרת ספקו