כסף נבחר חלק ג שסג

מה לי זה או זה וי"ל דע"י סימנין מכירין עדים בטביעת עין ועוד דע"י סימן שואלין אם יש שמכיר אותו דבר שיש בו סי' כך דע"י זה ימצא עדים אבל כשאין עדים אין יודע האיך לשאול ומתיאש עכ"ל:

רבה בב"ח ארכס לי' גיטא בי מדרשא [שליח הי'] (ובב"מ איתא נמי להאי סוגיא וכתב רש"י שהי' שליח להביא וארכס לי' ואשכחוהו) אמר אי סימנא אית לי בגווי' אי טביעת עינ' אית לי בגווי'. אהדרוה ניהלי' אמר לא ידענא אי משום סימנ' אהדרוה וקסברי סימנין דאורייתא או משום ט"ע ודוקא צורב' מרבנן [דידע בט"ע ולא משני בדבורא] אבל אינש דעלמי לא. [ודאי עם הארץ יש לו ט"ע אלא דלא מהימן תוס'). ת"ר איזהו שלא לאלתר וכו' ואפי' שהה ויש בו סימנין [מובהקין[ ובב"מ ד' י"ח כתב רש"י אפי' פשטת סימנין דרבנן יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי א"א מעידין עליו דאמרי נקב יש בצד אות פלוני ואין מעידין על סימני הגוף [של גט] דאמרי ארוך וגוץ וכו':

[ד.] חולין דף ע"ט א"ל ר' אבא לשמעיה אי מעיילית לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמי להדדי ועייל לי אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא מדסמיך אסימנין ושרי איסורא עלייהו ש"מ הא דסמכינן אסימנין בחזרת אבדה דאוריית' הוא ובאלו מציאות מבעי' לן]. כתב הר"ן בחדושיו הקשה הרמב"ן על רש"י מה ענין זו לזו אפילו כשתמצא לומר סימנין אלו דאורייתא י"ל שאין מחזירין אבדה בסימנין דלמא מחזא חזא. אי נמי כסומא בארובה אלא ודאי סימנין אלו קאמרי' שהן עיקר לסמוך עליהן בענין זה וגמר' גמירי לה והאי דומיא דמאי דאמרי' גבי סימני בצים סימנין לאו דאורייתא עכ"ל:

ע' בתשובת הרא"ש כלל ב' ששאל את הרשב"א שיבאר לו מה שכתב הרמב"ם בהלכות כלאים דאינו לוקה בהנהגת כלאי בהמ' אלא בטמא' וטהור' אבל ב' מיני טהורים או טמאי' אינו לוקה קשה היכא פשטינן דסבר ר' אבא סימנין דאוריית' הא בטמאה עם טמא' ליכ' איסור דאוריית' ואפי' הוי סימנין דרבנן סמכינן עלייהו באיסור דרבנן עכ"ל. [ואפשר לומר דרמב"ם סובר כפירוש רמב"ן א"כ אם אלו סימנין הלמ"מ כמ"ש גבי ביצים סמכינן עלייהו ואי לא לא סמכינן עלייהו אפי' באיסור דרבנן ודקא קשיא למאי הלכת' קתני לה יש לומר לענין מקח וממכר כדאשכחן בכמה דוכתי אבל לא לענין לסמוך עליו באיסור]:

[ה.] חולין דף צ"ו אמר רבא מרישא הוי אמינ' סימנ' עדיף מטביעת עינא דהא מהדרינן אבדתא בסימנין ולא מהדרינן בט"ע (אלא לצורבא מרבנן) השתא דשמעינן להני שמעת' (דשרי איסור בט"ע) אמינא ט"ע עדיפ' דאי לא תימא הכי האיך סומא מותר באשתו והאיך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא בט"ע דקלא ה"נ ט"ע (ומאבדה לא ילפי' דהתם משום חמוד ממון חיישי' דמשקר) אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא תדע דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא וכו' קטל נפשא לא קטלינן לי'. ואלו אמרו אית לן טביעות עינא בגווי' קטלינן לי'. כתבו תוס' וא"ת והלא משיאין אשה ע"פ סימנין להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא. ואם לאחר שניסת באו עדים שזינתה קטלינן לה דסמכינן אסימנין להחזיקה באשת איש מן השני. ואפילו נתברר ע"י עדים שבעלה הראשון כבר מת בשעת הזנות ולא אמרי' שמא הי' בעלה חי בשעת קדושין ואין קדושיה קדושין. וי"ל דבכי האי גונא נמי לא סמכינן אסימנין למקטלה ולהחזיקה באשת איש מן השני אלא אמרי' שמא הי' בעלה חי ולא הוי קדושי' קדושין וכן אם נשאת ע"פ עד אחד וזינת' לא קטלה לה אע"פ שבעלה הראשון נודע שהי' מת כבר בשעת זנות דלא לכל דבר מהימנינן לי' דאין האחין יורדין לנחלה ע"פ וצרתה אסורה. וא"ת והאיך מחזירין שטר בסימנין והא אי אתי סהדי ואמרי פלוני דהאי סימנ' לוה מפלוני לא מפקינן. וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי מהדרינן שפיר אבל ממון שביד בעלים אין להוציא ע"י סימנין דה"נ לא מפקינן חפץ מיד בעלים אי אתי סהדי ואמרי האי חפץ דהאי סימנא דפלניא הוא עכ"ל. (דבר זה שכתבו תוס' אי ניסת בע"א או בסימנין וזינתה אינה נהרגת הוא חדוש ולא נמצא מזה בפוסקים). עוד כתבו תוס' על הא דאמר ולא מהדרינן בט"ע וכו' תימה דשאני התם דחשדינן לי' שמשקר דהא לצורבא מרבנן מהדרי' וי"ל דהכא מיירי בט"ע כל דהו והא דמהדרי' לצורבא מרבנן היינו בט"ע גמור עכ"ל:

[פסק] [ו.] בפרק י"ג מגזלה כתב הרמב"ם הסימנין המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה המדה והמשקל או המנין או מקום אבדה סימנין מובהקין. כתב ה"ה דע שג' סימנין יש סימנין מובהקין ביותר כגון נקב בצד אות פלוני וכיוצא בזה ואלו הסימנין מחזירין עליהם אבדה ד"ת לד"ה הרי הן כעדים. סימנין חשובים כגון מדת ארכו ורחבו ומשקלו וכיוצא בזה מחזירין עליהן אבדה ואלו מחלוקת בגמר' אם הם דאוריית' או דרבנן ואלו נקראין לפעמים סימנין מובהקים בגמר' ולאלו כיון הרב כאן ואחז לשון הגמ' ויש סימנין גרועין כגון סימוק וחוור ארוך וגוץ ואין מחזירין עליהו אבדה וכו'. ופסק רבינו כמ"ד סימנין דאורייתא וסובר דדעת רבא דאמר את"ל סימנין דאוריי' הכי ס"ל עכ"ל ה"ה. עוד כ' הרמב"ם בא בעל אבדה ונתן סימנין שאינן מובהקים אין מחזירין עד שיאמר סימנין מובהקין והרמאי אף על פי שאמר סימנין מובהקין (פי' אפילו מובהק לגמרי כגון נקב בצד אות פלוני ה"ה) אין מחזיר לו עד שיביא עדים. כתב כ"מ מ"ש ה"ה דרבינו פסק סימנין דאוריי' קשיא הא בפ' י"ג מגירושין כתב ה"ה אפילו סימנין שמחזיר' עליהן אבדה אעפ"כ אין מעידין עליהן ואי סובר רבינו סימנין דאוריית' ה"ל למשרי א"א אפומייהו וכו' עכ"ל ע"ש עוד. בפרק י"ג מגרושין כתב הרמב"ם מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פנים קיימין והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידין עליו ואם ניטל אחד מאלו אף על פי שיש להם סימנין בגופו ובכליו ואפי' שומא אין מעידין עליו שמא אחר הוא. כתב ה"ה וכבר כתבתי בהלכות גזלה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מן התורה בכ"מ ואף כאן מעידין עליהן כ"כ רמב"ן ורשב"א וכו' ורבינו לא נתכוין בכאן אלא לסימני' ושמחזיר' עליהם אבדה ואעפ"כ אין מעידין עליהן בכאן עכ"ל כתב לח"מ מדברי ה"ה נראה דרבינו פסק סימנין דרבנן וכ"כ בית יוסף בסי' י"ז והרי בהלכות גזל' כתב דסימנין דאוריית' וצ"ע. כתב כ"מ בפ"ז מנחלות כתב רבינו אם לא הכירו פניו אבל היו סימנין מובהקין דגופו וכו' אין משיאין וכו' משמע דשום סי' לא מהני וא"כ מ"ש כאן אע"פ שיש להם סימנין מובהקין קאמר א"כ קשה מ"ש אפילו שומא דהא שומא סי' גרוע הוא ועוד בפי"ג מגזלה כתב סימנין מובהקים סומכין עליהם בכ"מ דמשמע אפילו לענין איסור ועוד שפסק פ"ג מגירושין שמחזירי' גט על ידי סי' דנקב וכו' וליישב כל זה צ"ל דנקב בצד וכו' סומכים אפילו לענין איסור וסי' גרוע כגון ארוך וגוץ אין סומכין אפילו לממון ויש סימנין מובהקין קצת ובהכי אבעיא לן אי דאוריית' וכו' וחילוקים אלו מוכרחי' בגמרא עכ"ל (מזה נראה דס"ל לכ"מ דרבינו סובר סימנ' דרבנן. או עכ"פ הוא בספק). ובפ"ג מגירושין כ' אם אבד הגט וכו' הי' לעדים בגט סי' מובהק כגון שאמרו נקב יש בצד אות פלוני ה"ז בחזקתו ותתגרש בו. כתב הראב"ד אפי' לשליח וכו'. כתב לח"מ תימא דבגמרא אמרי' אבל נקב בעלמ'