כסף נבחר חלק ג שס

כתיב ונתן בידה וקי"ל דמתגרשת בע"כ. ומסתברא דלא אמר נתינה בע"כ לא שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר ה"ז גיטך ע"מ שתתני מאתים דאשה זו קנוי' אצל הבעל וקנינו קריא רחמנא דכתיב כי יקח איש וכו' וקנין כספו היא וכדאמרי' לקמן (דף פ"ה) חוץ מתרומותיך מהו קנין כספו אמר רחמנא והלכך כשאתה בא לסלקו משלו בע"כ אל תסלקנו ודכוותי' בית ערי חומה דממכר קרייא רחמנא ולא משכונה אלא דזכי לי' רחמנא למוכר שיכול לגאול עד תם שנת ממכרו ואם לא יגאל וקם הבית וכו' ואינו צריך למוכרו לו פעם שניי' אלמא מכר גמור הוא ומה שזיכה לו רחמנא לגאול אינו אלא כמי שהתנה שדה זו שלקחתי ממך אם יהיו לך מעות עד יב"ח תחזירה. הלכך נתינה בע"כ לא הוי נתינה אבל גט אשה שאין בעלה קנוי לה וגט שחרור שאין הרב קנוי לעבד אלא שיש לאשה שעבוד על בעל' בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שעבודה מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בע"כ ואל תחייבהו וכיון שכן בפריע' ב"ח נמי נתינה בע"כ הוי נתינ' כנ"ל עכ"ל הרשב"א. איכא דאמרי אמר רבא מתקנתו של הלל ה"ז גיטך וכו' ונתנה לו בין מדעתו בין בע"כ הוי נתינה וכי אצטרך לתקוני שלא בפניו וכו' מתקיף לה ר"פ וכו' ודלמא אפי' בפניו נמי מדעתי' אין בע"כ לא והלל מאי דאצטרך לי' תיקון וראה שהי' נטמן והתקין בע"כ ושלא בפניו הוי נתינ' ואי נמי הוי קאי קמן ואמר לא מקבלינא הוי איצטרך נמי לתקוני דתהוי נתינה וגבי גט דאיסורא לא קיימא תקנתא דהלל). כתב הרשב"א לענין פסק לא נתברר אם נתינה בע"כ הוי נתינה או לא הלכך לענין גט דאיסורא הוא גט פסול הוא דספק איסורא לחומרא ולענין קדושין אם אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים ונתן לה בע"כ שאף הוא בא עכשיו לגמר קנינו בנתינה זו בע"כ הוי ספק מקודשת אבל לענין ממונא איכא למימר דהוי נתינה דקי"ל כלישנא בתרא לענין ממונא ולא שבקינן מאי דפשיט לי' לרבא ונקטי' מאי דאסתפקא לי' לרב שימי. ואיכא למימר כיון דרבא לא מסברא דנפשי' אמר אלא מדתיקן הלל ורב שימי אמר דההיא לא מכרעא אנן נמי מספקא וקרקע בחזקת בעליה עומדת מיהו ודאי מסתברא לענין מטלטלין אם מכרם ע"מ שיתן לו מאתים לא מפקינן מיני' דמטלטלין היכי דקיימי לוקמי ונתינה בע"כ הוי נתינה וראיתי להעיטור בשם רבינו האי דהלכתא כלישנא בתרא דרבא והרי"ף לא הביא מכל זה כלום בהלכותיו ורמב"ם כתב ה"ז גט פסול עכ"ל. (והרא"ש כ' וטוב להחמיר עכ"ל). וכ' הר"ן במתנה פשיטא דבע"כ לא הוי מתנה ובחוב לכ"ע הוי נתינה לא נחלקו אלא בגט על תנאי דמעות הללו שהיא חייבת להשלים תנאה דמי לחוב ודמי למתנה. ובעינא למידק מבתי ערי חומה דדמי לה שהבית מכור אלא דרחמנא אוקמי' אפדיון ומש"ה דמי לחוב ודמי למתנה. ולענין הלכה כתב העיטור וכו' ואף דברי הרמב"ם מטין כן שכתב ה"ז פסול וכ"מ שנאמר בחבור זה פסול אין פסולו אלא מדברי סופרים ואם נשאת לא תצא וכו' ומעתה אלו הרב ז"ל סובר שהדבר ספק הי' כותב מגורשת ואינה מגורשת אלא ודאי שהוא פוסק כלישנא בתרא דרבא אלא שרצה להחמיר לכתחל' מפני חומר ערוה וכו' ונמצאת למד שהאומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאתן וכו' ונתן בע"כ מקודשת וכן לענין דיני ממונות נתן לו בית או שדה ע"מ שיתן לו מאתים ונתנם בע"כ זכה ואחרים אומרים שהדבר ספק וכו' והוי ספק מגורשת וספק מקודשת וכו' (כמ"ש רשב"א):

[ב.] כתב רשב"א (על פלוגתא דרשב"ג ורבנן אם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי אצטליתא. דרבנן סברי אצטליתא דוקא קאמר ורשב"ג סבר תתן לו דמיה) הקשו בתוס' במאי עסקי' אי כגון שהוא רוצה לקבל דמים ומוחל לה האצטלות תפשוט בעיין דבסמוך דאמר לה מחולין לך דלרבנן לא מצי מחיל ולרשב"ג מצי מחיל (ולקמן אבעיא לן בין לרבנן בין לרשב"ג) ואי בשאינו חפץ לקבל דמים א"כ תפשוט דנתינה בע"כ הוי נתינה דהא הכא לא פליגא רבנן אלא משום דאצטליתא דוקא קאמר ורשב"ג אפי' בהכי פליג אלמא לכ"ע בע"כ הוי נתינה ובתוס' העלו הדבר בקושיא. ומסתברא דלא דמי דהכא מתכוין הוא בקבלת המעות לקיום תנאו ולא אקיים לרבנן דאצטלית דוקא קאמר וכו' אבל בעיי' דמחולין הא לא מתכוין לקיומא תנאה אלא בטולי ומבעיא אי מצי מחיל אתנאי או לא וכו' עכ"ל. ותוס' בערכין דף ל"ב כתבו וצ"ל דלרבא מיירי רשב"ג מדעתי' ואפ"ה לרבנן אצטלית דוקא קאמר וההיא בעיא דמחולין אינה אליבא דרבא דלרבא ודאי אליבי' לרבנן אפי' מחולין לך לא מהני עכ"ל. ועיין תוס' גיטין דף ע"ה ע"ב על מה דתנן ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וכו' ואמר האב א"א שתשמשני שלא בהקפד' אינו גט רשב"ג אומר כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט כתבו תוס' א"כ אמאי אמר רבא דנתינה בע"כ לא הוי נתינה. והא עכבה אינה ממנה והלכה כרשב"ג במשנתינו וכו' וי"ל דהכא ודאי להרווחה בעלמא עשה כן וכו' וכיון דלא איצטרך הוי כאלו נתקיים התנאי אבל הכא שתתני לי מאתיים בדעתו שיקבלם ולבסוף כשאינו רוצה לקבלם לא נתקיים התנאי וכו' עכ"ל:

[פסק] [ג] כתב הרמב"ם פ"ח מגירושין הל' כ"א ה"ז פסק לן ע"מ שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד ל' יום נתנה בתוך ל' מדעתו מגורשת לאחר ל' אינה מגורשת נתנה בע"כ והוא אינו רוצה לקבל ה"ז גט פסול עד שתתן מדעתו. כתב ה"ה וכו' (כמ"ש הר"ן בדעת הרמב"ם). וטור אה"ע סי' קמ"ג כתב והרמב"ם כתב דהויא ספק מגורשת וכן מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. כתב ב"י אפשר שהיו גורסין בספרי הרמב"ם כך ובנוסחא שלנו כתוב גט פסול וכו' וש"ע אה"ע פסק גט פסול ע"ש:

[ד.] כתב ב"י אה"ע בסי' קמ"ג והוי יודע כי מורי הר"י בי רב כתב דלמ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה אפי' שלא קבל אין חשש בזה שאין חיוב אלא על הנותן ליתן וכן משמע מלשון תוס' ד"ה מכלל והטעם כמו שכתבו תוס' לקמן דיש חילוק בין מתנה דעלמא לנדון שלפנינו שבמתנה צריך דעת הנותן ודעת המקבל אבל נדון זה שאמר ע"מ שתתני לי תלה הדבר בדעת הנותן וכן נראה מלשון הרמב"ם שכ' והוא אינה רוצה לקבל ה"ז גט פסול הרי שהגט גט גמור ד"ת אלא שפסול מדברי סופרים ואפי' שלא קבל ולמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה אם לא קבל לא מהני אבל אם קיבל אפי' בע"כ מהני וראיה מדמשני תוס' שיכפוהו ב"ד לקבלו ואם איתא דלמ"ד לא הוי נתינה צריך שיקבלם מדעתו מה תירצו אלא ודאי לכ"ע אם קבלם אפי' ע"י כפייה שמה נתינה וכו' וראיתי מי שהשיג עליו וז"ל הכלל העולה מדבריו דליתא בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דללישנא קמא אם לא קבל המעות בידו בפועל לא הוי נתינה ואם קיבל בידו אפי' בע"כ הוי נתינה וללישנא בתרא אפי' לא קיבל בידו אלא כל שאמרה שקול זוזי ואפי' שלא רצה לקבל בפועל הוי נתינה ודברים הללו קשין לשמען וכו' ומתוס' ורמב"ם אין ראיה ע"ש וב"י מסיק כסברת רבו ע"ש. ובית שמואל סי' קמ"ג כתב על מ"ש המחבר ה"ז גט פסול וכו' ואפי' אינו רוצה לקבל כמ"ש הר"י בי רב נמי אינו פסול אלא מדרבא ומ"ש עוד בתשו' אם קיבל המעות אפי' בע"כ לכ"ע הוי נתינה אינו מוכרח וראי' שלו מתוס' דחה המשיג דמה ענין עשוי ב"ד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני להחזיר הבית לבעלים וכו' כיון שיש עליו לקבלן מן הדין דין הוא לכוף אותו כ"ש דסוף סוף כשאמר רוצה אני נמצא שקבלן מדעתו ע"ש.