כסף נבחר חלק ג שנט

אחד. ובפט"ז ממאכלות כתב המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עכו"ם נאסר כל היין שבכלי העליון שהרי העמוד הנצוק מחבד בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון. ועוד כתב מינקת כפופה וכו' ומצץ היין והתחיל לירד ובא עכו"ם והניח אצבעו ומנע היין מלירד נאסרו כל היין שבחבית שהכל הי' יוצא ונגרר לולא ידו ונמצא הכל בא מכחו. ועוד כתב כלי שיש לו כמין שני חוטמין (והוא קנישקנין) והי' ישראל מוצץ ושותה מחוטם זה ועובד כוכבים מוצץ ושותה משני ה"ז מותר והוא שיקדים ישראל ויפסוק ועדיין העובד כוכבים שותה שמשיפסוק העכו"ם יחזור היין שישאר בחוטם לכלי ויאסור כל מה שישאר בו שהרי בא היין מכחו. כתב כ"מ וא"ת כיון דניצוק חבור האיך שרי למשתי בקני שקנין תירץ הר"ן בשם הראב"ד דכי אמרינן ניצוק חיבור ה"מ מאי דאתי בההוא פתחא או בההיא ברזא אבל בקנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעובד כוכבים מש"ה לא הוי חבור עכ"ל. ועל המניק' כפופה מקשה לח"מ למה לי' למימר הטעם שהיין כולו נגרר בתר מינק' תיפוק לי' משום ניצוק ותי' דזה הוי כבא מכחו ולא כחו ממש ולכך מטעם ניצוק לא הוי מחמרינן כולי האי ע"ש שהאריך. ועל ניצוק חבור שאסור כתב הראב"ד אני אומר בשתיה וכו'. וש"ע י"ד סי' קכ"ו פסק כרמב"ם דניצוק חיבור בהפסד מועט אבל בהפסד מרובה כגון שהוציא מחבית לכלי שיש בו יי"נ מותר. כתב רמ"א אין חילוק בין אם הי' הרבה יין בחבית או לא ואפי' יכול למוכרו לא"י וכל מה שהוא בקנקן או בכוס מקרי הפסד מועט ודוקא ביי"נ אבל בשאר איסורין אם יכול למוכרו לא"י ואין בו הפסד מרובה לא מקרי הפסד מרובה. ניצוק בר ניצוק אינו חיבור (פי' שיצק ישראל מקנקן לכלי של יי"נ ונאסר מה שבקנקן משום ניצוק ואם חזר ישראל ויצק מכלי אחרת לקנקן מה שבכלי לאחר מותר). וכתב הש"ך אע"ג דכ' המחבר לקמן ס"ה דלא אמרי ניצוק חיבור אלא המערה לתוך יי"נ האסור בהנאה (ורשב"א ורי"ו) וסתם יינם בזה"ז מותר בהנאה מ"מ אמרי' בזה ניצוק חבור כיון שמן הדין הי' אסור בהנאה עכ"ל:

[ד.] ובסי' קל"ד כ' ש"ע יין שנתנסך לכו"מ שנתערב ביין היתר וכו' עם עירה מצרצור קטן לתוך הבור של יין אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל וכו'. כתב הש"ך בשם הר"ן אע"ג דניצוק חיבור שאין הניצוק חיבור אלא לומר שאותו היין שלמעל' דינו כאותו יין שנתערב למטה והרי הוא כמוהו וכיון שאותו שנופל למטה נתבטל ונעש' היתר האיך יאסור היין של מעל' ודלא כראב"ד דמפרש דמיירי במקטף קטופי' וכ"כ הרא"ש דלא הוי חבור הכא דאפי' שותת כל היום כולו בזה הענין ונתערב כולו הוי ראשון ראשון בטל ואין סברא להחמיר בניצוק יותר ממעורב עכ"ל. ורמ"א כ' בסעיף ב' י"א דכל סתם יינן בזה"ז בטל בס' וכן נוהגין ובמקום דנתערב ע"י ניצוק חיבור אין היין העליון מועיל ליין התחתון לבטל האיסור (עיין בב"י שם):

[ה.] כתב רמ"א בסי' ק"ה אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור ובדיעבד אין לחוש (דין זה הוא במרדכי פכ"ה וראייתו ממשנה דמכשירין המערה מצונן לחם טמא וכו' וה"ה לאיסור והיתר ע"ש) וכ' באו"ה כלל כ"ט הטעם משום דתתאי גבר ומחברו בניצוק ומהרא"י בפסקיו סימן ק"ג כתב שלא הי' לפניו דברי המרדכי אבל ודאי הטעם אינו משום ניצוק דניצוק אינו חבור לענין איסורים נותנין טעם דדוקא לענין יי"נ וטומאה דתליא בנגיעה חשבינן לניצוק חיבור משא"כ לענין שאר איסורין עכ"ל. וכתב מנחת יעקב ובאמת המעיין במרדכי שהוציא דין זה מפ"ה דמכשירין ופי' שם הרמב"ם הטעם משום ניצוק ע"כ צ"ל דהטעם של מרדכי הוי גם כן משום ניצוק ואף דקי"ל דניצוק אינו חיבור וכו' היינו דוקא שלא לאסור בדעבד אבל לכתחלה יש לחוש וליזהר וכו'. ע' יש"ש פרק ג"ה סימן ל"ז:

(כלל קכב) נתינה בע"כ אי הוי נתינה או לא [א.] גיטין דף ע"ה תנן התם (ערכין דף ל"ב) בראשונ' הי' נטמן (הקונה בית בערי חומה) יום שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו (דכתיב ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה וכו' לא יצא ביובל) התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס ואימתי שירצה הלה יבא ויטול את מעותיו ואמר רבא מתקנתו של הלל נשמע הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת מדאצטריך לי' להלל לתקוני נתינה בעל כרחו דהוי לה נתינה מכלל דבעלמ' נתינה בע"כ לא הוי נתינה מתקיף לה ר"פ ואיתימא רב שימי בר אשי ודלמא כי איצטריך לי' לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בע"כ הוי נתינה. כתבו תוס' וא"ת השתא דלא מפליג בין בפניו ובין שלא בפניו למה נטמן וי"ל דבפניו לא הי' יכול להעיז מלקבלם וגם אם הי' בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בע"כ וא"ת בבתי ערי חומה דהוי כפרעון החוב פשיטא דהוי פרעון כדאמרי' ב"מ (דף מ"ט) הלוה בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע בישוב יחזיר לו אפי' בע"כ וי"ל דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה דאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דע"י פרעון צריך להחזיר הבית וכן ע"י קבלתו הוי הגט גט לא הוי נתינה וא"ת גבי גט פשיטא דלא הוי נתינה וכי אם יתן מתנה לחברו יקבלנה בע"כ ואור"י דיש לומר דכיון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ וכו' תלה הדבר בדעתה ועליו לקבלם והוי כמו בית ערי חומה וקמ"ל דאפ"ה בע"כ לא הוי נתינה עכ"ל. כתב הרשב"א הא דאצטריך למילף מתקנתו של הלל היינו דוקא במה שהוא חייב לקבל מן הדין כגון פדיי' הבית אבל במתנה לכ"ע לא הוי נתינה לפ"ז נצטרך לפרש דכשאמר לאשה ע"מ שתתני לי מאתים אינו תולה קבלת המעות בדעת עצמו אלא בדעתה שכל זמן שתרצה לתת יהי' הוא מוכן לקבלם והלכך הוי לי' כמו שהוא חייב בקבלתם ומש"ה איצטריך למילף מדהלל אף בכי הא לא שמה נתינה ובהא פליג רב שימי עוד נרא' לומר דאפי' למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאי והיינו טעמא דגט ובית וכו' זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום תנאי וה"ה לנשבע ליתן לחברו נותן לו בע"כ ונפטר אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן להם בע"כ לא שא"א לזכות לאדם בע"כ והיינו טעמא דמתנה וה"ה והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונותן לה בע"כ יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת כנ"ל. ומקשו בתוס' מ"ט דרבא דלמא הכא מטעם שלא בפניו ותירצו דאם בפניו הוי נתינה כיון שיש לו לקבל מן הדין כמו כן נמי שלא בפניו הי' יכול לזכות ע"י אחר ואע"פ שחובתו היא ואין חבין לו שלא בפניו הלא כשהוא בפניו נותן לו בעל כרחו והוי נתינ' וכיון שכן אפי' שלא בפניו מזכה לו ע"י אחר ומאי אצטרך הלל לתיקוני אלא ש"מ נתינה בע"כ לא הוי נתינה ורב שימי סבר דאע"ג דבפניו נותנין לו בע"כ שלא בפניו לא הי' יכול לזכות לו ע"י אחר וכו'. וק' לי האיך אפשר לומר דכל שנותנין לו בפניו בע"כ מזכין לו ע"י אחר לחובתו והא אשה דמתגרשת בע"כ ואין מזכין לה גיטא ע"י אחר לפי שחוב הוא לה וכו' אלא מסתברא דרבא ס"ל דהלל כי תקון אפי' בפניו הו"ל לתקוני' אלא מאי דאצטריך לי' לשעתי' תקן. ומדרך הסברא אמר כך ומאי דפשיטא לי' לרבא אסתפק לי' לרב שימי דלמא כל שבפניו הוי נתינה והלל דוקא תקן שלא בפניו וכו'. תמיה לי אשמעתין אמאי לא דחו מקרא דנתינה בע"כ הוי נתינה דהא גבי אשה