כסף נבחר חלק ג שנז

נאמר לאו דוקא עלו וכו' אם השמנונית בעין על הקערות דהוי כסכין שלא נתקנח דאסר בקונט' ללשון אחר ואפי' אין שמנוני' בעין על הקערות אסור דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דלא דמי לדגים וכו' דהא כשטעם שני של בחר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת ואם האחד אינו ב"י אז אותו שהוא בן יומו מותר עכ"ל. ורא"ש כ' ולי נראה דאף לריב"ן הכל מותר דלא אסר נתבשלו אלא לאוכלן בכותח שטעם שני של הבשר נ"ט לתוך ממשות של חלב אבל הכא שטעם שני של בשר שבתוך המים אין נ"ט לתוך ממשות החלב אלא מתערב עם טעם שני של חלב שבתוך המים נראה שהמים מותרין והכל מותר. אמנם יש לאסור מטעם אחר לפי שכשמדיחין קערות נדבק בהו שמנונית ונוגע ביור' ונאסרה היורה מממשות הבשר שנכנס בה והכל אסור ובס' התרומה התיר ירקות וקטניות שנתבשלו בקדר' בת יומא חולבת רק שתהא נקי מחלב לאוכלן בתבשיל של בשר ואפי' אם נאמר ענו אין נצלו לא כשנתבשלו שרי משום דאיכא שלשה נותני טעם החלב בקדרה והקדר' במים והמים בירק ועודנו היתר. וגמגם בדבר שיש לחוש לפי שהירק והקטנית נוגעין בקדר' ובולעין מן הקדרה עצמ' ואעפ"כ הכריע להתיר כיון דאיכא מים בכלי רוב הטעם מתפשט במים וגם הירק אינו בולע מדופני הקדרה אלא ע"י רתיחת המים וכן מסתבר דנתבשלו איכא טעם שלישי ושרי אבל נצלו אסור עכ"ל הרא"ש. וכ' הר"ן מה שפירש"י מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח וכו' דנ"ט ראשון הוי כבשר זו הוא שיטת רש"י אבל אחרים סוברים אפי' טעם שני היתר והכא בדגים שעלו עם בשר איירי דקאמר מותר לאוכלן בכותח וכ"ת א"כ תקשי לשמואל הא דתניא קדרה שבישל בה בשר אסור לבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט תירצו בזה שע"י אור פולט ממשו של איסור ראשון ואין שיט' זו מחוורת אנא בטעם שני אפי' שמואל מודה דאסור ובטעם שלישי הוא שנחלקו ואחרים מחמירין עוד לומר דאפי' בכה"ג דוקא עלו וכו' ואין אלו ראיות לפיכך אם בשל דגים מותר לאוכלן בכותח וצנון שחתכו דאסור משום שמנוני' וכו' וכן דעת הרמב"ם והוי יודע דלא שרינן נ"ט בר נ"ט אלא בשל היתר כבב"ח כיון דטעם השני אכתי היתרא הוא כיון דאקליש כולי האי לא חשיב למיסר אבל במידי דאיסורא כל היכא דאיכא טעמא כלל אוסר עד סוף כל העולם. וכתב בספר התרומה קערות שהודחו במחבת חולבת וכו' פשוט דהכל אסור דטעם שבקדרות נפלט במים וטעם חלב במחבת נפלט במים ומיד נאסרו המים משום בב"ח כשחזרו ונבלעו במחבת ובקערות אסרו הכל וכתב עליו רמב"ן ואני אומר אשתבש כהני דהיינו דגים שעלו בקער' וכו' דקערה היינו קער' מים רותחין שפלטה בהן היינו דגים מחמת חולבת היינו כותח כשם שהדגים מותר לאוכלן בכותח כך המים הללו מותר ליתן אותו בין בכותח בין בפליטת חלב שבמחבת ודבר ברור הוא אע"פ שהסכמנו שצריך ג' נותני טעם כאן נמי ג' נותני טעם בשר בקערות קערות במים מים בחלב ולא אמרי' חלב שבמים נתערב עם טעם שני של בשר כשם שאין אומרין בדגים דטעם החלב שבכותח נבלע בדגים וכו' וכן בדין לפי שאין בשר שבדגים או במים אוסרין עד שיתערבו עם החלב ויתנו טעם זב"ז שאין בב"ח אוסר לעולם אלא בנ"ט הלכך הוי ליה טעם ג' והכל מותר ע"כ. ונמשכו אחריו הרשב"א ואחרים וכו' ואני רואה דברי התרומ' נכונים ולא דמי כלל לדגים וכו' דהתם הכותח לא קבל טעם כלל מטע ראשון דהיינו הקערה אלא מן הדגים אבל כאן טעם חלב הנפלט למים מקבל טעם מטעם הבשר הראשון שבקערות דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמן של באמצעית המים וכו' ועוד דמאי דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסברי שאין הטעם הראשון מתפשט והולך עד השלישי דא"כ אפי' בשאר איסורין נימא הכי למאן דל"ל חנ"נ ואנן לא שרינן אלא בבב"ח וכיוצא דהוי שני נותני טעם של היתר הלכך דוק' כשטעם שני עמד בהיתר בלא תערובת חלב אבל כאן שטעם שני לא עמד בפני עצמו כלל אלא תיכף שבא לעולם נתערב בטעם של חלב מסתבר ודאי דאסור עכ"ל הר"ן. וכתב הג"א לר"י נראה הלכה למעשה דאין חלוק בין עלו לנתבשלו והכל שרי וכן קיבל מר"ת שהורה כן הלכה למעשה עכ"ל:

ב חולין דף קט"ז כתב רש"י חלב הנמצא קרוש בעור הקבה שמולחין אותה בעורה בין שנותנין עמו חלב אחר ובין שמולחין אותה עמה נראה בעיני איסור גמור כבשר בחלב ממש לאסור הגבינה איסו' גמור וכו' ויש מתירין אותו משום נ"ט בר נ"ט שחלב הקבה לא נאסר אלא משום נתינת טעם וכי הדר יהיב טעמ' בגבינה הו"ל נ"ט בר נ"ט ורחוקות זו מזו מדגים שעלו בקערה דהתם אע"פ שבלעו את טעמה עדיין היתר גמור הוא וכשבא לאוכלן בכותח למה נאסר עליו מפני טעם בשר שלה האי טעם לאו טעם הוא שהרי לא בא מן הממש אלא מנ"ט אחר אבל חלב הנמלח בבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור וכל טעם היוצא מן החלב בין טעם חלב שבו ובין טעם בשר שבו הכל אסור לפי שכולה נעשה נבלה עכ"ל:

פסק (ג כתב הרמב"ם פ"ט ממאכלות פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאוכלן בחלב קערה שאכלו בה בשר ובשל בה דגים אותן הדגים מותר לחוכלן בכותח סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיולק מדברים החריפים אסור לאוכלן בכותח וכו'. וש"ע י"ד סימן צ"ה פסק דאפי' נתבשלו או נצלו בקדרה של בשר נמי מותר לאוכלן בכותח. ורמ"א כתב והמנהג לאסור לכתחלה (בנתבשלו או נצלו) ובדיעבד מותר (כתב הש"ך ומהרש"ל אוסר אפי' בדיעבד בנצלו עכ"ל) בכל ענין ודוקא לאכול עם חלב והבשר עצמו אבל ליתנן בכלי שלהם מותר לכתחלה. וכן אם לא נתבשל או נצלו תחלה רק עלו בכלי של בשר מותר לאכלן עם חלב עצמו. וכן אם הי' הכלי שנתבשלו בו או שצלו בו נפגם כגון שלא הי' ב"י נוהגין היתר לכתחלה לאוכלן עם המין הב'. וכל זה שהמאכל אינו דבר חריף אבל אם בשלו דברים חריפים בכלי של בשר אפי' אינו ב"י או שדכו תבלין במדוך של בשר אם אכלו בחלב אוסר אפי' בדיעבד עד דאיכא ס' נגד הבשר הבלוע בהם. כ' הש"ך דחורפי' דתבלין משוי לי' כאלו האיסור בעין ומשוי לי' ב"י עכ"ל. וע' ש"ך סי' צ"ד ס"ק י"ד דג' נותני טעם מותר לכתחלה ע"ש שהאריך. כ' הב"י בשם סמ"ק דנ"ט בנ"ט דוקא בדיעבד מותר אבל לבשלן לכתחלה בקדרה של בשר כדי לאוכלן בכותח אסור עכ"ל. ולענין הדחת כלים פסק הש"ע כרמב"ן ורמ"א פסק כתרומה ע"ש:

ד [ד.] כ' רמ"א בא"ח סי' תמ"ז כל דבר שמבשלין בכלי חמץ כגון יין מבושל או מרקחת אסור בפסח אבל בי"ט האחרון יש להקל. כ' מ"א ולא שרי' מטעם נ"ט בנ"ט דהיתרא דדוק' היתר גמור כגון בשר כשנתערב אותו טעם מועט עם החלב אינו ראוי לחול עליו שם חדש דהיינו בב"ח אבל חמץ הרי הוא שמו עליו כמו שהי' אם מעט אם הרבה אלא שעד עכשיו לא אסרה הכתוב ועכשיו הוא נאסר. ת"ה בית ד' שער ד' וכ"כ הר"ן עכ"ל. [באמת דבר זה ליתא התם בת"ה אלא גבי בליעת איסור ממש וכמ"ש הר"ן אבל לענין חמץ לא מיירי התם ע"ש]. ובסי' תנ"ב כ' ש"ע יש להגעיל קודם שעה ה' כדי שלא יצטרך לדקדק אם הכלים ב"י או לא. כ' מ"א שאע"פ שהכלי ב"י ואין ס' במים נגדו אפ"ה שרי דהוי נ"ט בנ"ט דהיתרא משא"כ אחר שעה ה'. וקשה הא בסי' תמ"ז אוסר רמ"א דברים המתבשלים ולא התיר מטעם נ"ט בנ"ט. וי"ל דהכא כיון דאיכ' הרבה טעמים מן המאכל לכלי ומן הכלי למים ומן המים לכלי