כסף נבחר חלק ג שנה

שהיתרא בלע דכיון דבלע מן השבח אע"פ שחזר לפגם רואין אותו כאלו עומד בשבחו שלא להתירו לכתחלה ע"ש שהאריך. ולח"מ פה הקשה על הי"מ מהא דחולין (דף קי"א) דא"ל רבא לאביי אי בלע היתרא מאי הוי סוף סוף הרי היתרא דאתי לידי איסורא א"כ משמע דאין לחלק כלל אליבי' דרבא דהכי הלכתא עכ"ל. ואפשר לענין אינו בן יומא אף רבא מודה והטעם כמ"ש הרא"ה ואולי שלח"מ לא ראה ס' בדק הבית):

[ז.] בפט"ו ממאכלות כ' הרמב"ם כבר בארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר נאסר. בד"א כשהשביחו אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו ה"ז מותר והוא שיהי' פוגם מתחלה ועד סוף אבל אם פגם בתחל' וסופו להשביח או השביח בתחלה אע"פ שסופו לפגום ה"ז אסור. וכ' כ"מ דבגמרא אמרי' השביח ולבסוף פגם אסור וכ' רבינו דפגם ולבסוף השביח נמי אסור וכ"כ רשב"א והטעם שכ"ש הוא מה פגם לבסוף מפני שהשביח מתחלה וכו' פגם תחלה כ"ש דאסור דהא פגם זה אינו פגם כיון שהוא ע"מ להשביח עכ"ל. (ובפירוש המשניות על משנה יי"נ שנפל ע"ג ענבים וכו' כ' וז"ל ואמרו שנפל לתוך הגריסין כשהיו הגריסין רותחין היא שהוא פוגם מתחלה ועד סוף וכו' ומן המבואר שזה יארע בין ב' מינין כלומר מבשא"מ ויש בזה ד' חלוקין. החלוק הא' שיתערב דבר בדבר ויפסידו אם בטעמו אם בריחו בשעתו ולאח"ז כלומר שאינו סר קלקולו ממנו מתחלה ועד סוף והיא כמו שמנונית הבשר או הדג הנתערב עם הדבש שהוא מפסידו תמיד. והחלוק הב' שמשביח הדבר בשעתו ואחר כך כעירוב היין בתבשיל וכו' וזהו נקרא משביח מתחלה ועד סוף. והחלוק הג' שישביח טעמו לשעתו ולאח"ז מפסידו כעירוב שמנונית הבשר והחלב עם החמאה לפי שהוא מטיב טעמו וריחו ואחר כך מפסידו וזה נקרא משביח ולבסוף פוגם. והחלוק הד' שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש ביין שהוא מקלקלו מיד ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח יין ואז יהי' הדבש ממה שיוסיף עליו לו ריח טוב וכו', וכל זה לשבח היין וזה נקרא פוגם מעיקרו אמנם פוגם מתחלה ועד סוף אצ"ל שהוא מותר ושני חלקים הנשארים לא נתבאר בתלמוד איזה מהן אסור ואיזה מהן מותר לפיכך שניהם אסורים ואל זה התנו בגריסין רותחין לפי שאם הם קרים הוא מתקן טעמו לשעתו ואחר כך וכו' ומרתיחין בחדוד החומץ יפסיד טעמא עכ"ל. וע' בלח"מ שמביא ירושלמי וז"ל כל נותני טעמים בין לשבח בין לפגם אסור דברי ר"מ ר"ש אומר לשבח אסור לפגם מותר לרשב"א מה פליגין כשהשביח ואח"כ פגם אבל פגם ואחר כך השביח אף ר"מ מודה ר' יוחנן אמר לא שניא היא השביח היא פגם היא פגם היא השביח עכ"ל מזה נראה דהסברא נותנת שהשביח ואחר כך פגם יאסור טפי מפגם ואחר כך השביח דלא ככ"מ ועוד נראה מפירוש המשניות שקורא פגם ולבסוף השביח פוגם מעיקרו וצריך ליישב הסוגיא לפ"ז ע"ש). ובפי"ז כ' קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשלו בה בשר שחוטה באותו היום ואם בישל בה מין בשר התבשיל אסו' בישל בה מין אחר בנותן טעם ולא אסרה תורה אלא קדרה ב"י בלבד הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדר' ומד"ס לא יבשל בה לעולם לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הכותים וכו'. כ' כ"מ יש לתמוה למה כ' של חרס ושמא משום דבעי לסיומא שאין לוקחין מן הכותים לעולם כלים וזה לא שייך אלא בכלי חרס עכ"ל. וטור י"ד סי' ק"ג כ' אפי' אין באיסור לבדו לפגום אלא ע"י דבר אחר שמסייע כגון שנפל לקדרה שיש בה מלח או תבלין מרובה אפ"ה מותר וכ"ה בש"ע. וגם כ' דינא דפגם ואח"כ השביח וכו'. וכ' הש"ך בשם או"ה דפגם ולבסוף השביח אסור פי' אחר שהשביח אבל קודם שהשביח מותר כיון דהשתא פגום מידי דהוי אחסרה מלח עכ"ל ופר"ח חולק עליו ע"ש. עוד כ' הטור כל קדרה שאינה בת יומא חשיבא טעם לפגם ומקרי בת יומא כ"ז שלא שהתה מעל"ע אחר שנתבשל בה האיסור ואם בתוך מעל"ע חממו בה מים חשיבא ב"י עד שתשהה מעל"ע לחמום מים לפי שחזרו מים כולן איסור ואינו כן בבשר וחלב. כ' ב"י דין זה הוא מבעל התרומה אבל הסמ"ק כ' דיש הרבה מקילין בדין זה אחר שאין בגוף האיסור בן יומו אין להחשיבו כב"י עכ"ל סמ"ק ול"נ להתיר שכבר כתבתי דרוב פוסקים כר"א דלא אמרי' חנ"נ אלא בבב"ח שלפי דבריהם בקדרה בליעות איסור אפי' הוחמו בה מים בתוך מעל"ע לית לן בה ולעולם חשבינן המעל"ע מעת שבישל בה האיסור וכו' ואם בישל בה בשר ואחר כך חלב או איפכא ובתוך מעל"ע לבישול הראשון הוחמו בה מים בעה"ת מודה דחשבינן מעל"ע מבישול ראשון. מיהו היכ' שהיא בלוע מבשר וחלב שנתבשלו ביחד או בזאח"ז נר' דלד"ה כשהוחמו בה מים בתוך מעל"ע מונין מעל"ע משעה שהוחמו בה המים דבב"ח לד"ה חנ"נ. אבל לפי הטעם שכ' הסמ"ק בהא נמי איכא למשרי כיון שאין שם גוף האיסור עצמו וכו'. נ"ל אם כבר עבר לילה א' קודם שהוחמו בה מים אפי' בבליעה מבב"ח אין מונין אלא משעה שבשלו בה איסור כיון דאיכא רבוותא דלינת לילה פוגמת עכ"ל ב"י וכ"ה בש"ע. עוד כ' הטור בשם רשב"א הא דנט"ל מותר דוקא כשריבה היתר על האיסור אבל בזמן שההיתר כהאיסור אינו מותר עד שיפגום לגמרי שכל שאין ההיתר רבה עליו כאלו הוא בעינו ולא התירתה תורה עד שלא יהי' ראוי לגר ומ"מ קדר' ב"י אע"פ שמשערין בכולה ונמצא שאין ההיתר רבה עליו אפ"ה שרי והיינו טעמו שאין כאן ממש של איסור אלא טעמו וכל שטעמו לבד מעור בו אם נט"ל אפי' קצת מותר אבל צירו של איסור וכ"ש גופו אינו מותר עד שירבה ההיתר או עד שיפגום לגמרי שאינו ראוי לגר עכ"ל וכ"ה בש"ע. (וגם דעת הר"ן כ' בש"ע וז"ל. ויש מי שחוכך שאם הגדיל איסור מדתו כמ"ש הר"ן לעיל) וע' ש"ך סי' ק"ג שכ' בשם ירושלמי פ"י דתרומות הדא אמרת לא לשבח ולא לפגם אסור. דכ"ה בהג"א סוף ע"א. בסי' קכ"ב כ' הטור סתם כלים של כותי אינן ב"י וה"ה נמי כלים שלנו. כ' ב"י דהרמב"ם פ"ג ממ"א משמע דס"ל סתם כלים של כותי ב"י שכ' החמאה שבשלו אותן כותים אסורה משום גיעולי כותים. ואלו לדברי האומרים סתם כלים אינן ב"י אין בה משום גיעולי כותים. אך הרשב"א בתשובה כ' דרמב"ם נמי סובר סתם כלי של כותי אינו ב"י וכו' וא"י ליישב ההיא דחמאה. לכן נראה שדעתו כמ"ש. מ"מ לענין הלכה קיי"ל סתם כלי וכו' אינו ב"י עכ"ל. כ' ד"מ בשם הארוך דצא נהגינן לפסוק בשל ישראל סתם כלים אינן ב"י ולא נ"ל לחלק בין ישראל לכותי והכי נקטינן עכ"ל וכ"ה בש"ע סי' קכ"ב. וע"ש בהג"ה שכ' אם חמם מים בכלי כותי ללוש בהן פת אסור ללוש באותן מים דלדבר זה מקרי לכתחלה הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו שלא הוחמו לשתיה אבל דבר שנעשה בשבילו ולא בשביל דבר אחר אע"פ שהוא של כותי וישראל קונה ממנו לכתחלה מותר מאחר שכבר נעשה ביד כותי מקרי דיעבד. ובא"ח סי' תמ"ז כ' ש"ע נט"ל מותר אף בפסח. ורמ"א כ' ויש מחמירין וכן נוהגין ובמקום שנהגו אפי' משהו וגם נט"ל אסור (ע' בתה"ד שגדול א' נסתפק בזה ע"ש):

[ח.] בסי' ק"ד כ' הטור בשם הרשב"א דברי' המאוסי' שנפשו של אדם קצה בהן כגון נמלים וזבובין ויתושין וכו' ואפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכן אם ההיתר רבה עליו מותר ומ"מ כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן וכו'. כתב ב"י אפילו הר"ן דפליג ארשב"א בהיתר רבה