כסף נבחר חלק ג שנב

ודאי דר"ש מודה דקדרה ב"י א"א דלא פגמה פורת' כך דקדק ה"ר שמואל מאוירא וכו' וכ"כ נמי ה"ר פרץ והשתא ניחא הכל דלא מצי ר"ש למילף טכע"ק מגיעולי נ' דחידוש הוא כיון דפגמו אפי' פגם זוטא והיה לנו להתיר כל פגם אי לאו דגלי קרא והלכך איצטריך משרת לטכע"ק וכו' דלא כה"ר יקר שדחה ראי' זאת עיין שם וכו' עכ"ל. (עיין בשער המלך פ"א הלכה ו' מחמץ שתמה על תוס' איך כתבו למה לי גיעולי כותים וכו' הא איצטריך להכשיר כלים וטפי היה להם להקשות משרת למה לי נילף מגיעולים ומה שתירץ בלחם סתרים הם דברי' תמוהים ואולי דמשמע להו דגיעולי כותים אצטריך להזהירן שלא ישתמשו בהם קודם הגעלה כמ"ש רש"י בפירוש החומש וז"ל אך לשון מיעוט כלומר ממועטים אתם מלהשתמש בכלים עד שיטהרו מבליעת איסור וכו' עכ"ל). וקאמר הש"ס ור"ש מ"ט דתניא לא תאכל כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה כל הראוי' לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר (שהסריחה) אינה קרוי' נבלה (אלמ' מדאפגום בטל איסור') ור"מ ההי' למעוטי סרוח' מעיקר' (סרוחה מעיקר' מוכת שחין מחיים דהואיל ואפגמ' מקודם שיבא לידי נבלה לא חל עליה שם נבלה אבל היכא דאתסר מעיקר' תו לא פקע איסור משום פגם) ור"ש סרוחה מעיקר' לא צריכי מיעוטא עפרא בעלמ' הוא (וע' בכורות דף כ"ג דבר פדא אמר טומאה חמורה עד לגר דהיינו טומאת משא] טומאה קלה עד לכלב ור' יוחנן אמר אחד זו ואחד זו עד לכלב מ"ט דבר פדא דכתיב לגר וכו' הראוי' לגר קרוי' נבלה וכו' ור"י למעוטי סרוחה מעיקרא וכו' ואידך לסרוחה לא צריך קרא עפרא בעלמא. כתבו תוס' קשה הא ר' יוחנן סבר נט"ל מותר וע"כ דיליף מנבלה כדאית' בע"א וי"ל דלענין איסור אכילה ודאי לא צריך קרא דעפר' הוא אבל לענין טומאה ה"א דמיטמ' אע"ג דלא חזי לאכילה מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזיבה עכ"ל). אמר עולא מחלוקת (ר"מ ור"ש) שהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא ד"ה מותר איתבי' רב חגא לעולא יין שנפל לתוך עדשים וחומץ לתוך גריסין אסור ור"ש מתיר והכא דפוגם מעיקר' ופליגי אמר עולא וכו' הכא במאי עסקינן כגון שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. כתבו תוס' השתא צ"ל לעולא דלא פליגי ר"ש ור' מאיר בקראי דלעיל דא"כ לא הוי מסתבר לחלק אלא בסברא פליגי ר"מ סבר כיון שהשביח מעיקרא בשעת נפילה וחל האיסור עליה שוב אין לה היתר גם כי פגם אח"כ ור"ש סבר כיון דהשת' פגמה שרי עכ"ל. ור' יוחנן אמר מחלוקת בפוגם מעיקר' (אדעול' אתי לאפלוגי) איבעי' להו אבל השביח ולבסוף פגם ד"ה אסור או דילמ' בין בזו ובין בזו מחלוקת תיקו. כתבו תוס' וא"ת והא לעיל משמע דפליגי בהשביח ולבסוף פגם גבי נבילה דר"מ מוקי בסרוחה מעיקר' אבל לא הסריח מעיקרא והסריח לבסוף אסורה ור"ש מוקי אפי' לא הסריח מעיקר' וכו' אלמא פליגי בהשביח ולבסוף פגם וי"ל דלא דמי לההוא דנבלה דהכי י"ל השביח בשעת התערובות שבשעה שנפל האיסור בתוך ההיתר היה נותן טעם לשבח וכו' וחל עליה איסור אבל ההוא דנבל' דפליג ושרי כשהיתה סרוחה עכשיו אע"ג דמעיקר' לא היתה סרוחה מ"מ בעודה נבלה נפגם ושרי עכ"ל. ועוד כתבו תוס' בד"ה או דלמא וכו' וא"ת היכ' מספק' ליה בהא א"כ ר' יוחנן דאמר לעיל פגם מעיקר' מותר משביח ולבסוף פגם אסור דאמר כמאן לא כר"מ ולא כר"ש וי"ל דסבר כר"ש בפגם מעיקרו וכר"מ בהשביח ולבסוף פגם וכו'. אמר רב עמרם אפשר איתא להא דר"י ולא תניא לה במתני' נפק דק ואשכח דתני' שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ והחמיצה ואח"כ נפל שאור של תרומה או של כלאי כרם ויש בו כדי להחמיץ אסור ור"ש מתיר והא הכא דפגם מעיקרא ופליג' א"ר זירא שאני עיסה הואיל וראוי לחמץ בו כמה עיסות אחרות (הלכך חמוץ דיותר מדאי אע"פ שנפגם הוא לענין אכיל' שבח הוא לענין חמוע עיסות אחרות) ומסיק הש"ס דמוכח מבריית' אחרת דבפגם מעיקר' פליגי ובהשביח ולבסוף פגם ד"ה אסור (ונפשט' האבעי' דלעיל דעלתה להם בבהמ"ד בתיקו וכה"ג אשכחנ' נדה דף כ"ה עיין בתוס'). ההוא עכבר' דנפל לחבית' דשיכר' אסרי רב לההוא שיכרא אמרוהו רבנן קמיה דרב ששת נימא קסבר נט"ל אסור א"ל רב ששת בעלמא סבר רב נט"ל מותר והכא חדוש הוא דמאוס ובדילי אינשי מיניה ואפ"ה אסרי' רחמנ' הלכך נט"ל נמי אסור (דהא ממאיס ובלאו אזהרה בדילין אינשי ולמה לי דאזהר רחמנ' עליה ש"מ אפי' נט"ל אסור כך פירש"י ותוס' מקשים דנהי דמאיס מ"מ לא הוי ידענא דהאוכלו בלאו ועוד דא"כ לא הוי חדוש כחדוש דעלמ' דחדוש ר"ל איסור מכלל היתר או היתר מכלל איסור לכן נר' דהא בדילי וכו' וא"כ מן הדין היה לנו להתירו משום דהוי פגם ונט"ל בעלמא מותר ואפ"ה אסרי' רחמנ' כל נט"ל דשרצים והשתא הוי כשאר חדוש שבכל התלמוד דהוא איסור מכלל היתר עכ"ל). מתקיף לה רב שימי מי מאיס והלא עולה על שלחן מלכי' לא קשיא הא בדברא והא בדמת' אמר רבא הלכתא נט"ל מותר (פי' אף בשרצים ולא תימא דחדוש הוא) ועכברא בשיכר' לא ידענא מ"ט דרב אי משום דקסבר נט"ל אסור ולית הלכתא כוותיה אי משום דקסבר נט"ל מותר ועכברא בשיכר' אשבוחי משבח. כתבו תוס' וא"ת ליטעמי' קפילא וי"ל דשמא עכברא מחזק את השכר ומחמצו והשתא כשנתחזק אין ידוע אם מחמת השכר עצמו וקיי"ל כרבא דנט"ל מותר אפילו בשרצים ונפקא מיניה כשאינו ב"י וכיוצא בו מותר אף בשרצים עכ"ל. כ' הר"ן מהא שמעי' שכל דברים מאוסים כעכבר וכיוצא אין אוסרין בפליטתן אלא דוקא בחלא ובשיכרא דמשבחי' ואף בשנמחה גופן לגמרי ונתערב ההיתר מרוב' מהן יש להתיר משום דמדאוריי' ברובא בטל ולא מתהני מאיסורא כלל (דטעם דשרץ מאוס אינו אסור דאין לנו אלא מה שחדשה תורה דהיינו גופו אבל פליטתן לא) עכ"ל. ובפסחים דף ל' אמר רב קדרות בפסח ישברו (רב לטעמי' דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנא' כר"י ואית לי' במשהו וקסבר נט"ל אסור ולית הלכתא כוותי' מתרי טעמי חדא דקי"ל כר"ש דתערוב' לאחר זמנו מותר והאי פחות מתערובת ועוד דקיי"ל נותן טעם לפגם מותר וזה שעברו עליו ימי פסח הופג טעמו בדופני הכלי) ותוס' כתבו בע"א (דף ס"ח) מספקא לי' אי קסבר רב נט"ל אסור או מותר וכו' אי ס"ל מותר אפ"ה קאמר ישברו דנט"ל דוקא דיעבד שרי אבל לכתחלה אסור דגזרי' אינו ב"י אטו ב"י ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי עכ"ל. ופריך הש"ס ולשהינהו אחר פסח וליעבד בהו שלא במינו גזרה דלמא אתו למעבד במינו. כתבו תוס' מאי פריך והא אין מבטלין איסור וכו' ומפ' ה"ר יוסף כיון דאיכא נט"ל ומשהו שלא במינו מבטלין ולדבריו צ"ל דה"פ וליעבד בהו שלא במינו אי קסבר רב נט"ל מותר. ור"י מפרש דכיון שקדרות של חרס הן' אם יהיו אסורין ואין להם תקנה חשוב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדרה שאין ב"י אסרי' לה אע"פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרב' אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטלו וכדיעבד דמי עכ"ל. [ורשב"א במשמרת בית ד' שער ד' כתב דפריך שפיר וליעבד בהו וכו' שאין זה דומה לשאר איסורין וטעמא כיון שאיסורן נוהג בכל זמן איכא למגזר שאם תתיר אינו ב"י יבא להתיר אפי' ב"י לפי שאין פגמו ניכר אבל חמץ שכבר עבר זמנו וא"א לבוא בו עכשיו לידי איסור לשמואל מותר ואפי' לרב היה סבור דהוא הדין ואמר דלא דלרב איכא למגזר אטו מיני' דלדידי' לאחר זמנו חמץ