כסף נבחר חלק ג שמג

ולא תשרי עכ"ל. וכתב ה"ה וענין הירושלמי כך הוא מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליגא על חזקיה לא תבערו אש ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בי"ט אין תימא בדברים שיש בהן אוכל נפש אנן קיימין והא כתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' א"ר אבינא תני תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ר' נחום אחוי דר' אילעי בעי קמי דר' יוחנן א"ל לא תאסור ולא תשרי ע"כ. פי' דר' אבינא ס"ל דב"ש וב"ה בדין הוצא' במתוך פליגי וכי היכ' דאמרי ב"ה בהוצאה מתוך ה"נ בהבערה. ואף על גב דר"י אמר בירושלמי לא תאסר וכו' לא סמך עליו רבינו כיון שבגמרתנו ר' יוחנן עצמו השוה אותן עכ"ל. ועוד כ' ה"ה שהרמב"ם מפרש כפירש"י דבהוצאת אבנים וכיוצא אינו אסור אלא מדבריהם ע"ש. (ע' תוס' ביצה דף כ"ג שכתבו דטעם מאן דאסר בירושלמי נר של בטלה משום דסבר הבערה לחלק יצאת דהוי אב מלאכ' ואסור בי"ט שלא לצורך ומאן דשרי סבר ללאו יצאת והבערה שלא לצורך מותר בי"ט ולא הוי אב מלאכה. וכ"כ תוס' פסחים דף ה' ע"ב בשם ריב"א מ"ד ללאו יצאת לא הוי אסור בי"ט כיון שאין שם מלאכה עליה). ומ"א בסי' תקי"ח הקשה על ה"ה מהא דפסחים (דף ה') דאמר ר"ע דאסור לשרוף חמץ בי"ט דרחמנא אמר לא תעשה וכו'. ומצינו להבערה שהיא אב מלאכ' א"כ ש"מ אף על גב דלא תבערו לא נאמר בי"ט מ"מ אסור מלא תעשה כל מלאכה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה למה אמרי' מתוך וא"ל דזהו דוקא למ"ד הבערה לחלק אבל למ"ד ללאו לא אסור כמ"ש תוס' ולכן אמרי' בה מתוך אם כן מאי קאמר ש"מ תלת ש"מ הבערה לחלק וש"מ לא אמרי' מתוך דהא חדא היא דהא בהא תליא ועוד דדוחק לומר דב"ש וב"ה דפליגי במתוך פליגי בפלוגתא דר' יוסי ור"נ אי ללאו יצאת וכו' וצ"ע עכ"ל. ופר"ח א"ח סי' תצ"ה הרבה להקשות על ה"ה. ומסיק דרמב"ם ס"ל דבעינן צורך קצת והא דקאמר דוקא בהוצאת והבערה וכו' אף על גב דבגמרא איתא אפי' בשחיטה ואפייה ובשול שרבינו הוקשה לו מהא דאסרי' לכבות את הנר משום דבר אחר ולא אמרי' מתוך א"ו לא קי"ל כר"י אלא בהוצאה והבערה והטעם לפי שהוצאה מלאכה גרועה כמ"ש תוס' ריש הזורק ולפיכך אמרי בה מתוך והבערה הוי מטעם דה"ה דכתיב וביום השבת ותפסת מועט תפסת וגלי קרא דדוק' כשיש צורך קצת ולהכי צריכי לטעמא דמתוך בהבערה דלא תימ' שהותרה לגמרי אבל שאר מלאכות אף על פי שיש בהם צורך קצת לקי עלייהו ואתיא ברייתא דהשוחט עולת נדבה אפילו כב"ה. ושוב מצאתי בירושלמי פ"ק דביצה סיוע לזה דגרסי' ר' חייא בשם רבי יוחנן המבשל נבלה בי"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ורשב"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד ודוחק לומר דרשב"ל ל"ל כלל מתוך וטעמ' דב"ה משום אין עירוב והוצאה. אלא משמע דס"ל דלא אמרי' מתוך אלא בהוצאה והבערה אבל בבישול ושאר מלאכות לא הותרו אלא לצורך אכילה ופסק כוותיה דר"ל משום ההיא בפ"ב דביצ' דאזלי כוותיה וכו' ומ"מ העיקר כדעת רוב מפרשים דבכל מלאכות אמרי' מתוך עכ"ל. ושעה"מ בפ"א מי"ט פירש דברי הרמב"ם כך. דהא אמרי' מתוך היינו דוקא במידי שאין איסורו בא מפורש מן התור' כגון שחיטה ובישול דהמלאכה נעשית באוכל עצמו הלכך אמרי' מתוך אבל במידי דאיסורו בא מפורש בתור' כגון ההיא דכתישה ותולש את השער דאינו אלא מכשירי או"נ וא"כ כיון דקרא קא ממעט בהדיא מכשירי או"נ ממיעוט' דהוא לבדו אין סברא לומר מתוך שהותרה באוכל עצמו הותרה במכשירין דהא גלי קרא בהדיא דלא אמרי' מתוך ומש"ה אסרו כתישה בי"ט לצורך כסוי כיון דאין המלאכה אלא במכשירין ה"ל מכשירין שאפשר לעשותו מאתמול דאפי' לצורך או"נ אסור מן התור'. והלכך רבינו שפסק דמכשירי או"נ אפי' א"א לעשותן מעי"ט אסור כרבנן דר"י כמ"ש ה"ה פ"ד דין ח' וכו' וזה כוונת ה"ה וכו' ע"ש שהאריך בכוונתו. והכלל דבכל מלאכת או"נ אמרי' מתוך. וכ"כ הרא"ש וכן דעת רבינו וטור והא דכ' הרמב"ם השוחט לכותים או לחול אינו לוקה משום הואיל תיפוק לי' משום מתוך נרא' דס"ל לרבינו דהא דממעטינן כותים מקרא דלכם גזרת הכתוב הוא דאף על פי שהתירה התור' מלאכה שלא לצורך אכילה מטעם מתוך אפ"ה אסרה לצורך כותים ואהדרי' לאיסורא קמא אי לאו משום הואיל. ואופה לחול הוא מטעם שכתב הר"ן בשיטה כ"י למהר"א לפפא עכ"ל שעה"מ:

(כלל קטז) מתוך שאינו יכול לישבע משלם או לא. [א.] שבועות דף מ"ד מתני' כל נשבעין שבתורה וכו' אלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד על השבועה וכו' היו שניהם חשודים חזרה השבועה למקומה דברי ר' יוסי רמ"א יחלוקו. גמ'] להיכן חזרה אמר ר' אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני (לשבועת הר סיני שהשביע את ישראל על לא תגזול והוא יפרע מן הכופר ממון אבל ב"ד אין נזקקים לא לשבוע' ולא לפרעון) רבותינו שבא"י אמרו חזרה שבוע' למחייב לה (על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע שהרי חשוד הוא ישלם) אמר ר"פ רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבא"י ר' אבא רבותינו שבבבל וכו' דרב ושמואל אמרי (על וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה) לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו (אלמ' הואיל והוא מחויב שבועה שלא התקבלתי ויתומין אין יכולין לישבע אלא שבועה שלא פקדנו אבא ואין זה שבועה המוטלת עלייהן וגם יתמי לוה אינן יכולין לישבע שפרעו אביהן קאמרי רב ושמואל שלא יפרעו אלמא המחויב שבועה ואין יכול לישבע לא זה ולא זה חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא פרעון ולא שבועה) רבותינו שבא"י ר' אבא דההוא גברא דחטף נסכא מחברי' אתא עד אחד ואמר בפני חטפת א"ל אין חטפי ודידי חטפתי וכו' אמר ר' אמי היכי לדייני וכו' א"ל ר' אבא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אמר רבא כוותי' דר' אבא מסתבר' דתני ר' אמי שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ה"ד אילימ' דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין אית לי' וחמשין ל"ל מה לי הוא מה לי אבוה אלא לאו דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין ידענ' וחמשין לא ידענ' אי אמרת בשלמ' אביו כי האי גונא מחייב (מחויב שבועה ומשאי"ל דהא אינו יודע קאמר לישלם) איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין אא"א אביו כה"ג נמי פטור קרא גבי יורשין למה לי ורב ושמואל מה דרשי בי' כדתני' ר"ש בן טרפו אומר שבועת ד' תהי' בין שניהם מלמד שהשבוע' חלה ע שניהם (ונענש המשביע אפי' הדין עמו תוס'). כתבו תוס' למ"ד מנה לי בירך והלה אומר א"י חייב היכי מוקי להאי קרא אי בנ' ידענ' וכו' בהא ליכא חיוב שבועה לאבא אלא חיוב ממון דברי עדיף וי"ל דמוקי כרב ושמואל אי נמי ה"ק שבועת ד' וכו' היכ' דשייכ' ומי שאינו יכול לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין כשאין יכולין לישבע עכ"ל (ותוס' כתובות דף י"ב ע"ב כתבו דאפי' למ"ד חייב איכ' למדרש בין שניהם וכו' דשניהם לא ידעי אלא שע"א מעיד שחייב מנה דבאבוה משואיל"מ משא"כ ביורשין וכו' ע"ש וע' ב"ק דף מ"ו בתוס' וע' בכלל ברי ושמא). ועוד כתבו תוס' ד"ה מתוך וכו' דוק' בחשוד שלא יפקיעו ממונו תקנו להיפך שבועה (וכ"כ הרא"ש משום חיותא דחשוד) אבל הכא ובחמשין ידענ' וכו' משלם וה"נ במתניתין כיון שמוטלת על היתומים שבועת אביהן ואין יכולין לישבע משלמין בני לוה דלא שנא מחויב התובע שבוע'