כסף נבחר חלק ג שמא

בשר עוף אין לחוש. כתב הש"ך ודעת המתיר שמשמע דבזה ליכא מ"ע נרא' דודאי בבישול לחודא ליכא מראית עין שיכול להיות שמבשל לרפואה ובאכילה הא בלא"ה אסור לאכול ע"ש. עיין ש"ע א"ח סי' תס"ט לענין בשר זה לפסח דאסור ובטור אה"ע סי' ט"ו כתב ב' חורגין הגדלין יחד בבית מותר כל אחד באשת חברו ולא חיישי' למראית עין לומר שנרא' כאשת אחיו. אשת חמיו אסורה לו וגם חמיו אסור באשתו. כתב ב"י והרי"ף סתם וכתב מותר אדם באשת חמיו כדתניא בגמ' דידן ולא חייש לדברי הירושלמי וכן נרא' שהוא דעת הרמב"ם של מנה אשת חמיו בכלל האסורות וכתב נ"י בפ"ב דיבמות בשם הריטב"א שהרמב"ן ורבי' מרבותינו ז"ל התירו וכן עיקר המנהג בכל ספרד עכ"ל. ומ"ש רבינו גם חמיו אסור באשתו כבר כתבתי בסמוך שבעל הלכות כ"כ וטעמו מפני שנראה כנושא בתו ומ"מ אין זה מוכרח אף לדברי האוסרים באשת חמיו ע"פ הירושלמי איכא למימר הבו דלא לוסיף עלה עכ"ל ב"י. וש"ע שם כתב מותר באשת חמיו ויש מי שאוסר (וע' בס' עצי אלמוגים בה' שניות דמסיק דאשת חמיו מותר לאחר מיתת אשתו. וכ"ה בס' נו"ב. והא דאסר בירושלמי מפני מראית עין היינו בחיי אשתו. ע"ש שהאריך בזה):

(כלל קטו) מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך [א.] [ביצה] דף י"ב מתני' בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הספר תורה לרה"ר וב"ה מתירין וגמ' תני תנא קמי' דרב יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדב' בי"ט לוקה א"ל דאמר לך מני ב"ש היא דאמרי לא אמרי' מתוך שהותר' הוצא' לצורך וכו' דאי ב"ה הא אמרי מתוך שהותר' שחיט' לצורך (אך אשר יאכל לכל נפש) הותר' נמי שלא לצורך מתקיף לה רבא ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצא' לי"ט קמפלגי מר סבר עירוב והוצא' לי"ט ומר סבר אין עירוב וכו' דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין בי"ט לא (אע"ג דעיקר הוצא' מויעבירו קול במחנ' נפקא בא ירמי' ופי' שלא נאסרה אלא בשבת אבל שחיט' שהיא אב מלאכ' ובכלל לא תעשה מלאכ' אימא לך אפי' לב"ה אם הותרה לצורך לא הותר' שלא לצורך) מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה לפלוגי באבנים (אי אין איסור הוצא' אין איסור טלטול שלא נאסר טלטול אלא משום הוצא') אלא מדלא פליגי באבנים ש"מ בהוצא' שלא לצורך פליגי (דכ"ע יש הוצא' לי"ט אלא שמן התור' הותרה לצורך וב"ה אית להו כיון שהותר' לצורך הותרה מן התור' לגמרי אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים אבל בקטן וס"ת דצריכין לבו ביום לא גזור וב"ש ל"ל מגו ומידי דצורך אכיל' הותר ושאינו צורך אכיל' באיסורו עומד מן התור'). כתבו תוס' לדעת רש"י דב"ה ס"ל דהואיל והותר' הותר' לגמרי מן התורה וכו' קשה חדא דאמרי' פסחים (דף מ"ו) האופ' מי"ט לחול לוקה ולא אמרי' מתוך ואפי' לרבה דלא לקי היינו משום הואיל ועוד דמוחק הספרים דגרסי אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב וכו' ומסקי תוס' דודאי הוצא' שלא לצורך י"ט כלל אסור מן התור' כגון אופה מי"ט לחול ומוציא אבנים דליכא לא לצורך נפש ולא לשמחת י"ט וחייב מדאורייתא וכי פליגי בדברים שאין לצורך אוכל נפש ואיכא בהם צורך י"ט קצת כגון קטן למולו דמצוה נקראת צורך י"ט וס"ת לקרות ולולב לצאת בו וכן פירש ר"ח אבל ליתא דלאו דוקא קטן למולו דגם טיול שרי. וא"ת השוחט עולה מה צורך יש לו בה י"ל דה"נ איכא שמחת י"ט שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקן עכ"ל. וכ"כ הרא"ש דצריך צורך קצת דאלת"ה האופ' מי"ט לחול וכן שרפת קדשים אמאי אסרי' ומוגמר נמי אסרי' משום דאינו שוה לכל נפש וכ"ש דבר שאין צורך היום קצת עכ"ל. ושער המלך בפ"א מי"ט הביא בשם הר"ן בשיטה כ"י למהר"א לפפא וז"ל ואני אומר שלא כוון רש"י לומר שלא תהא שום הוצא' אסור' בי"ט מן התור' למאן דאית ליה מתוך שהרי כתב ואף ר' יוחנן סבר במתוך פליגי ולכ"ע יש איסור הוצא' בי"ט מויעבירו דישנה בשאר מלאכות וירמי' מזהירן. על השבת שהן חמורין והלואי ישמעו וכו' הרי גילה דעתו דלמאן דאית לי' מתוך איכא הוצא' בי"ט דמתסרא מדאורייתא עד שהוצרך לומר דמה שלא הזהירן אלא על השבת משום הלואי ישמעו ולפיכך נרא' שהוא סובר דכל הוצא' שאינו עושה אלא ליומי' אע"פ שאין בה צורך היום כלל שרי מדאוריי' אבל הוצא' שאין עושה אלא לצורך מחר מתסר' מדאורייתא וטעמא דמלתא דכיון דמשום מתוך אתינן עלה א"א להתיר יותר ממה שהתיר' התור' כאוכל נפש שלא התיר' אלא לצורך יומו ומצינו למילף הכי מהכנה דרבה דמשום דסתם ששי חול הוא דריש דאין י"ט מכין לשבת בודאי דרבה לאו בהכנה דממילא דוקא מוקי קרא אלא אף הכנה דבידים נמי מדריש הלכך למאן דל"ל הואיל אסור לאפות מי"ט לשבת מן התור' למאן דאית לי' הואיל משכחת בדברים האסורים וכ"ש שאסור מן התור' מי"ט לחול דאע"ג דבהכנ' דממילא משתרי חול טפי משבת משום דלא חשיבה למהוי לה הכנה ה"מ למישרי ההוא מידי לחול משום ה"ט אבל הדבר הברור שאם אסור לאפות מי"ט לשבת כ"ש לחול ומשו"ה אתקיף רב יוסף דאם איתא דאין הוצא' לי"ט ליכא שום הוצא' דמתסרא מדאוריית' אפי' לצורך חול שהרי אין הוצא' מלאכ' בי"ט כלל אלא ודאי יש הוצא' בי"ט מן התור' במוציא לצורך חול וכיון דמשום מתוך אתינן עלה אין להתיר יותר מאוכל נפש עצמו והמוציא אבנים מי"ט לחול מחייב ומשום לתא דהך הוצא' גזרו חכמים אפי' בהוצאת אבנים דליומא ומש"ה לא מני ב"ה לאפלוגי באבנים ולפ"ז כשהי' ירמי' מזהירן על השבתות אף על י"ט הי' לו להזהיר שלא להוציא מי"ט לחול דודאי רוב המשאות שהיו מוציאין לצורך חול לפיכך לא הזהירן אלא על השבתות שהלואי ישמעו זה דעתי בשיטת רש"י עכ"ל. ובאספ"ז כתב מקשה הרשב"א על רש"י אי עירוב והוצא' לי"ט לחייב בהוצאת אבנים ואי הוצאת אבנים לא אסירי אלא מדרבנן א"כ אין עירוב והוצא' לי"ט. ומורי הרב אמר שזו כונת רש"י דהא דכתיב ולא תוציאו משא לאו לאשמעי' די"ט אינו כשבת דאדרב' כי אסר רחמנא הוצא' בשבת אף י"ט בכלל אלא שחזר והוציאו מן הכלל כשהתיר' לצורך אכילה ואפי' שלא לצורך שרי מדאורייתא משום מתוך ואפ"ה כיון שהוצאה חשובה מלאכ' דאצטריך רחמנא להתיר' דין הוא שיגזרו במידי דהוה טירחא דל"צ וכו' ואם לא הי' מלאכ' חשוב' בי"ט לא היו אוסרין טלטול אבנים בי"ט דעיקר איסורייהו בשבת אינו אלא משום הוצא'. וא"ת לפי' מורי קשה דהא האופ' וכו' ותירץ דבין רבה ובין רב חסדא תרווייהו ס"ל דלא אמרי' מתוך רב יוסף סבר דאמרי' מתוך אפי' שלא לצורך כלל דהא מייתי הא דר' יוחנן והא גיד כאבן דלא חזי לי' וכו' ורב' חולק על זה ואמר דלא אמרי' מתוך להתיר אלא אם הוא דבר שראוי אם יבאו אורחים ותדע דקאמר ואף ר' יוחנן סבר שבמתוך פליגי מכלל דאיכא מאן דס"ל כאתקפתא דרבה דלא אמרי' מתוך וא"ת דלמאן דאית לי' מתוך הותרה דבר אע"פ שאין בו צורך כלל לכם ולא לכותים דאמר רחמנא היכא משכחת לה וי"ל דאע"פ שהתיר' התור' שלא לצורך כלל אפ"ה לצורך כותים אסור וא"צ לתת טעם לדבר וגזרת הכ' הוא ומן הטעם הזה אסור למאן דאית לי' הואיל ואין צורך לידחק דבדברים האסורים דליכא הואיל מיירי. ותדע דרבה ור"ח ל"ל מתוך דפי' התם הבערה בעצי אשרה וס"ל דמשום דמבשל בי"ט מחייב ואמאי הא אמרי' מתוך אלא ודאי ל"ל מתוך ואפשר לומר לפי שיטת רשב"א דבמבשל גיד פליגי דר' יוחנן סבר כיון דמתהני מיני' אפי' באיסור לא לקי משום מתוך ורבה סבר אע"ג דאמרי' מתוך