כסף נבחר חלק ג שלג

אלא מנאץ. וא"ת לקמן פסלינן של אשרה ושל עיר הנדחת משום מכתת שיעורי' תיפוק לי' משום מה"ב ותו אמאי שרינן דלאו אשרה דמשה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עברת הגזל באה המצוה שיוצא בו אבל הני אטו מחמת עברה שנעשה בו מי נפק בי'. ומיהו יש ספרים דגרסי לקמן (דף ל"ד) דאתרוג של אשרה משום מצוה ה"ב וגירסא משובשת היא וכו' ומיהו תימא דבפסחים (דף ל"ה) תניא אין יוצאין במצה של טבל ודרש לי' מקרא תיפוק לי' משום מה"ב דקא אכיל איסורא ונפק ידי מצוה עכ"ל.] ואין להקשות אי לאו קרא דאינו יוצא ה"א דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דטבל ולא הוי מה"ב כמו בכל מקום דעשה דוחה ל"ת דלא מחשיב מה"ב. דהא כתבו תוס' בקדושין דמצה הוי עשה דלפני דבור ולא דחי ל"ת דלאחר הדבור. אי נמי י"ל דס"ל לתוס' דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה בידי שמים כמו שאינו דוחה ל"ת שיש בה כרת. עיין שאגת ארי' סי' צ"ו]:

אתמר נמי איר אמי יבש פסול מפני שאין הדר גזול פסול משום דהוי מה"ב ופליגא דר' יצחק בר נחמני אמר שמואל. דאמר וכו' ל"ש אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. כתבו תוס' הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש למה"ב עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ורי"ף הביא מתני' כצורתה משמע דס"ל דל"ש בי"ט א' וכו' ומשום מה"ב ואע"ג דקרא גבי קרבן ה"ה לכל מצות ולא כשמואל דסבר דלא אמרי' הכי אלא במצו' דאורייתא ולא מסתבר טעמיה כיון דמברך ומזכיר ש"ש מנאץ הוא במילי דרבנן כמו מילי דאורייתא וכן פסק בה"ג עכ"ל הרא"ש. ובסוכה דף ט' גבי הא דאמרי' לך למעוטי גזולה כתבו תוס' תימא תיפוק לי' משום מה"ב וי"ל דטעמא דמה"ב לאו דאורייתא אלא מדרבנן עכ"ל. ועיין רמב"ם בפי' משניות שכ' מצוה ה"ב אינה מצוה לפיכך לולב הגזול ושל אשרה ושל עיר הנדחת פסול עכ"ל. וריטב"א בסוכה דף ט' כתב וא"ת ל"ל לך למעוטי גזולה תיפוק לי' משום מה"ב. ובתוספות תירצו דליכא למימר מצוה ה"ב אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב אבל לא בשאר מצות. וליתא כדמוכח בירושלמי פסחים גבי מצה גזולה והתם נמי מוכח קצת דמה"ב איסור תורה וי"ל דאנן השתא לשמואל קיימי' דל"ל מה"ב (מזה נר' דפליג אתוס' דאמר דשמואל מודה במצוה דאוריי') אי נמי דאפי' לכ"ע איצטריך ומשום דבלולב אסר רחמנא גזול ושאול. וחזינן גבי סוכה דשרי רחמנא שאולה מדכתיב כל האזרח וכו' הוי ס"ד דה"ה דשרי גזולה ולא חש משום מה"ב כיון שאינו בא לרצות קמ"ל לד למעוטי גזולה דאפי' בדבר שאינו בא לרצות איכא משום מה"ב. והאי סוכה גזולה דפסלי הכא לא ידענא מאי ניהו אי בשהוציא חברו מסוכתו הא קי"ל דקרקע אינה נגזלת וה"ל שאולה כדאית' לקמן ולית בה מצוה ה"ב כיון דברשותיה דמרי' איתא. והנכון דהיכא דגזל עצים וסיכך בהם דמדאורייתא סוכה גזולה. מיהו מדרבנן קניא לי' מתקנת מריש וסוכ' כשרה דהפקר ב"ד הפקר עכ"ל. ועוד בדף ל"א כ' גבי סוכה גזולה דר"ת פוסל וחכמים מכשירין דקרקע אינ' נגזלת והוי שאולה כתב בשם תוס' קשה הא איכא מה"ב ותירצו תוס' דלא אמר אלא בדבר הבא לרצות וכו' אבל הנכון כיון דלא קנו כלל וברשותי' דמרי' אית' ואין המצו' מוציאתו מרשו' בעלי' לא חשיב' ה"ב הרי הוא כאלו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעברה בידו אין הסוכה נפסלת בכך עכ"ל. ועוד כתב בדף ל"ה ובירושלמי פסלי מצה גזולה משום מה"ב ובגמ' דילן לא דכרו הא התם כלל משום דלא משכח' לה דסברי לה כדאמרי' באלו נערות מכי לעסי' קניא דלאו בר אהדורי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מצוה ה"ב עכ"ל. וכ"כ הר"ן סוכה ע"ש. והמאור כתב מיהו לא חזי למסמך לן על הא דר' יוחנן משום רשב"י ופסקינן כשמואל וכו' ובמאי דקאמר ר"ה לאוונכרי ושקלי וטרי ונקנינהו בשנוי השם ואע"ג דמה"ב מ"מ לית דחש להא דרשב"י וכו' ומהא דאמרי' אבל גזל עצים וסיכך בהא ד"ה אין לו אלא דמי עצים משום תקנת השבים נמי מוכח דלא ס"ל כרשב"י שא"כ אפי' בגוזל עצים תפסל שאף היא מה"ב עכ"ל. ורמב"ן במלחמות כתב בשם בה"ג גזול אסור משום מה"ב אבל אקניי' לאינש אחרינא קני לי' ונפק בגוויי' לא שנא י"ט א' ול"ש י"ט ב' וכו' והלכתא גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים וכו' ושמעי' מיני' דכל שקנה ואינו חייב להחזיר אלא דמים אין בו מה"ב וכן הוא בירושלמי. מה פליגי בשגזלו סכה אבל גזלו ושפהו דמים הוא חייב לו. פי' ואין בו משום סניגור קטיגור. תדע דהא אפי' בהדיוט נמי דינא הכי שהגוזל ונתייאשו הבעלים אסור ליקח ממנו. קנאו גזלן בשנוי מעשה מותר ליקח ממנו מ"ט דמים הוא חייב לשלם. הלכך לולב הלקוח מן הגזלן לאחר יאוש לוקח יוצא בו שהרי הדיוט מותר ליקח ממנו הקדיש גזלן בהמה גזולה אינ' מכפרת שהרי אסור ליקח ממנו עכ"ל:

[ב.] ב"ק דף ס"ז אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה שנא' והבאתם גזול וכו' מה פסח ל"ל תקנתא אף גזול ל"ל תקנתא ל"ש לפני יאוש וכו'. כתבו תוס' בשם ר"ת דעולא סובר דבכ"מ יאוש קונה רק לענין קרבן משום מצוה הבאה בעברה. וראי' מסוכה (דף ל') וכו'. וקשה לר"י דא"כ מאי פריך אביי לרבה דאמר יאוש קני מקרבנו ולא הגזול דלמא בקרבן מודה רבה כמו עולא. וכ"ת דסבר אביי כמ"ד בסוכה מתוך שיוצא בשאול וכו' דל"ל טעמא מה"ב הא ע"כ אית לי' דאי לאו הכי כי אמרת נמי יאוש לא קני תקשה לי' אמאי אסור להקריבו כיון דשם הקדש חל עליו כדאמר הוי יאוש ושנוי השם אלא ודאי משום מה"ב. ע"כ נראה לר"י דבכ"מ לעול' יאוש לא קני וכיון דאין קנוי אלא מחמת שהקדיש פסול להקרבה משום מה"ב עכ"ל. וכ"כ תוס' בסוכה דף ל' ד"ה הא קניא דאם איתא דיאוש קני הוי שלו קודם הקדש ותו לא הוי מה"ב. כן מוכח לקמן גבי אוונכרי דפריך ולקנינהו בשנוי השם משמע דאי קני מצי נפיק ביה ולא חשיב מה"ב אבל אי יאוש לא קני וע"י הקדש קני דאיכא יאוש ושנוי השם אז חשיב מה"ב. ובכולי שמעתין דלא חשיב מה"ב היכא דקניא לי' מצינן למימר דקני קודם באגידה אפי' למאן דלא בעי אגד הא קני לי' קודם י"ט דאכתי לא חל חיוב מצוה. ואי נמי אפי' בי"ט דלא דמי למקדיש דחל הקנין והקדש ביחד וכו' והא דמשמע בב"ק (דף צ"ד) בההיא דגזל סאה דאע"ג דשנוי קונה חשיב מה"ב אע"פ שקנאו קודם שבא חיוב חלה התם דחוי בעלמא אי נמי שאני ברכה דאיכא נמי הזכרה לשם שמים עכ"ד. וכ"כ תוס' גיטין דף נ"ה אם קנוי קודם ההקדש לא חשיב מצוה ה"ב כדמוכח גבי אוונכרי ודוחק לומר דסבר כר"י בר נחמני דלא חייש למה"ב. ועוד גבי כשורא דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא וכו' ובסוכה לא בעינן משלכם ולא מפסלת אלא משום מה"ב וכי קני בתקנתא דרבנן לא חשיב מה"ב כ"ש אי קני קנין גמור. ועוד כתבו תוס' שם דרב יהודה דסובר דבר תורה בין נודעה וכו' כפרת נמי סובר יאוש כדי לא קני אלא יאוש ושנוי השם ולא חייש לטעם מה"ב עכ"ל. ועיין סוכה דף ל' גבי אוונכרי דאמר ר' הונא כי זבניתו אסא מכותים לגזזו אינהו כי היכי דליהווי יאוש בידייהו ושינוי רשות בידייכו. כתב רש"י וקסבר יאוש לא קני אבל יאוש וש"ר קני. וא"נ קני מה"ב הוי אם אתם תחתכוה מן המחובר תהיו אתם הגוזלים. ופריך הש"ס כי גזזו אוונכרי להוי יאוש בידייהו וש"ר בידן. כ' רש"י בידן דידן הלוקחין אותן מהם ולדידן לאו מצוה ה"ב היא עכ"ל:

ועיין ריטב"א סוכה דף כ"ט שכתב נמי כתוס' מה"ב לא אמרו אלא כשהמצוה סייע בעברה שבקדושת המצוה הוא קונה אותה והוציאו מרשו'