כסף נבחר חלק ב שכו

כיון דלא בעידן דחיובי דמרור הוא דאכיל לי' בבורא פ"הא הוא דאכיל לי' ודלמא לא אכוין למרור הלכך בעי למיהדר ולאטבולי לשם מרור דאי ס"ד אין צריכות כונה למה לך תרי טבולי והא טביל לי' חדא זימנא ממאי דלמא לעולם אין צריכו' כונה ודקא אמרת תרי טבולי ל"ל כי היכא דלהוי היכרא לתינוקות וכי תימא א"כ לשמעינן שאר ירקות אי אשמעי' שאר ירקות ה"א היכא דאיכא שאר ירקות הוא דבעינן תרי טבולי אבל חזרת לחודא לא בעי תרי טבולי (דכולי האי לא עבדינן משום היכרא דתינוקות להקדים אכילת מרור קודם זמנו) קמ"ל דאפי' בחזרת בעינן תרי טיבולי כי היכי דלהוי בי' היכרא לתינוקות ועוד תניא אכלן דמאי יצא (במרור מיירי) אכלן בלא מתכוין יצא וכו' (וקשיא לר"ל) תנאי היא דתניא ר' יוסי אומר אע"פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין ואכתי ממאי דלמא קסבר ר"י אין צריכות כונה והא דבעינן תרי טבולי משום היכרא וכו' א"כ מאי מצוה [מביאין הוי לי' למתני'] פשיטא היכא דאיכא שאר ירקות מברך אשאר ירקות בפ"הא והדר אכיל מרור ומברך על אכילת מרור היכא דליכא אלא חסא מאי אמר ר"ה מברך מעיקרא אמרור בפ"הא ואכיל ולבסוף מברך עלי' על אכילת מרור ואכיל מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כרסו הימנו חוזר ומברך עליה אלא אמר ר"ח מברך בפה"א ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה בסורא עביד כר"ה ורב ששת ברי' דרב יהושע עביד כר"ח והלכתא כוותי' דר"ח רב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשי' מפלוגת'. כתבו תוס' ר"ה אית לי' כר"ל דבעי כוונה וכו' וגם ר"ח סבר כר"ל דאי סבר אין צריך כונה הוי למימר בהדי' דנפיק בטבול ראשון ואם יברך בטבול שני הוי ברכה לבטלה והשתא כל אלו אמוראי סברי דבעי כונה סתמא דמסדר הש"ס סבר הכי מדאיצטריך לפסוק כר"ח ואי אין צריכות כונה פשיטא דלא יברך בטבול שני וכו' ולית הלכת' כאבוה דשמואל דכפאו ואכל מצה יצא והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה ומש"ה נמי לא מייתי הכא ברייתות דהתם דבעי כוונה דגבי תפלה ותקיעה בעי כוונה טפי עכ"ל. ובר"ה כתבו תוס' מה שהוצרך רבא לדקדק מהכא ולא הביא מבריית' דאכלו בלא מתכוין דהוי אמינא היינו בירקות דרבנן אבל מצות דאוריית' בעי כוונה ומה שקשה עליו מברייתות דלקמן ולא פריך מר"י דהתם דהוי מצי לדחוי' דלעולם מצוה משום היכרא עכ"ל תוס' בר"ה. כ' המאור הא דתני' ר' יוסי אומר אע"פ וכו' נקטינן בגמר' מיני' דמצות א"צ כוונה ור' יוסי לטעמי' דאמר גבי תקיעת שופר עד שיתכוין משמיע ושומע אלמא בעי כוונה והרי"ף ז"ל כתבו בהלכותיו למימרא דהלכ' היא ואף הוא אזיל לטעמי' לפי מה שכתב בר"ה שנרא' מדבריו דכר"י ס"ל ואנו לא נרא' לנו אלא כרבנן דאכלו בלא מתכוין יצא וכדשלחו לאבוה דשמואל ולא קי"ל כר"ז דהתם. כתב ר' האי אע"פ שאם לא נתכוין יצא יהא רגיל להתכוין למצוה עכ"ל. ור"ן בשם רא"ה כתב דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונ' דוקא כשיודע שהוא פסח ושזו חזרת אלא שלא נתכוין למצוה אבל קסבר שהוא חול או שאין ירק זה מרור לא יצא והביא ראי' מדאמרי' אי לימא שכפאו שד וכו' אלא כפאו פרסיים ולמה לי' למנקט כי האי גונא ולא נקט קסבר שהוא חול ואכל מצה או סבר שאינה מצה ואכלה אלא ש"מ בכה"ג לא יצא (כלומר למה שלחו לי' כה"ג כפאוהו לשלחו לי' בכה"ג וכו' לאשמעי' מצות א"צ כוונה):

[ג.] ברכות דף י"ב פשיטא היכא דנקט כסא דחמר' בידי' וקסבר דשכר' ופתח ומברך אדעת' דשכר' וסיים בדחמר' יצא דאי נמי אם אמר שהכל יצא (פתח וכו' תחלת הברכה אמר ע"מ שהכל וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין ואמר בפה"ג יצא דהא אפי' סיים כל הברכה כדעת הפתיחה יצא) אלא היכא דנקיט כסא דשכרא בידי' וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא (כדי לסיים בפה"ג) וסיים בדשכרא (כשהגיע למלך העולם נזכר שהוא שכר וסיים שהכל) מאי. בתר עיקר ברכה אזלינן (ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה והוי כמו שמסיים ביין) או בתר חתימה אזלינן וכו' ולא אפשטא. כ' רבינו יונה אמאי לא אפשטא הא מצות אצ"כ וי"ל דאפי' מי שסובר דאין צריכות ה"מ בדבר שיש בו מעשה שהמעש' הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב דאמרי' מדאגבי' נפק וכו' אבל במצוה שתלוי' באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שאמירה הוא בלב וכשאינו מתכוין באמירה ואינה עוש' מעש' נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה עכ"ל. ורבינו שמואל סובר וכו' (כמש"ל אות א') ורמב"ם מפרש פי' אחר בזו האבעי':

[ד.] ברכות דף י"ג ת"ר והיו שלא יקרא למפרע:

הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה ת"ל האלה ע"כ (עד על לבבך) צריכה כוונה מכאן ואילך אצ"כ דברי ר"א א"ל ר"ע הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן שכל הפרשה צריכה כוונה. אמר רבה בב"ח אמר ר"י הלכה כר"ע. איכא דמתני' אהא דתני' הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו. רב אחא משום ר' יהוד' אומר כיון שכוון לבו בפרק א' שוב א"צ. אמר רבב"ח אר"י הלכ' כר' אחא. תנא אידך על לבבך ר' זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה. ר' יאשיה אמר ע"כ מצות כונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה. ת"ר שמע ישראל וכו' אחד. ע"כ צריכה כוונת הלב דברי ר"מ (פסוק ראשון לבדו) אמר רבא הלכ' כר"מ. כתב הרשב"א (ברכות דף י"ג) אהא דאמרי' ע"כ כוונה וכו' וכוונה זו מסתברא דוקא לכתחל' הא לא כוון לבו יצא דקיי"ל מצות אצ"כ ואפי' בפסוק ראשון דאם איתא כל הני אפי' דיעבד קמיירי לידוק מיני' דמצ"כ אלא ודאי כדאמרן. דמשום דקתני מתני' אם כוון לבו יצא משמע הא לאו הכי לא יצא ולפום כן אתי למידק מצ"כ. אלא הכא צריך קאמרי היינו לכתחל'. ותמהני על הרמב"ם שכתב אם לא כוון לבו בפ' ראשון לא יצא והשאר אם לא כוון לבו יצא וכו' ואם איתא כי דייקינן ממתני' מצ"כ הול"ל אין ה"נ ובפסוק ראשון וכו' אבל בתוספתא יראה קצת שאם לא כוון ל"י וכו'. ואפשר עוד לומר דפסוק ראשון צ"כ אפי' בדיעבד ואין זה תלוי במצ"כ דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים אבל צריך כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב. והטעם שבשאר מצות שהם מצות עשיי' כל שעשה מצותו הרי קיים מצות עשיי' וכו' אבל אלו שהן קבלת מלכות או סידור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים. וזה שחלקו בין ברכה ראשונה של תפלה לשאר ברכות ובין פ' ראשון לשאר וזה נרא' אמת והא דקא בעי ש"מ מצ"כ משום דמשמע לי' דבכולי ק"ש קאמר וכו' עכ"ל. ורמב"ן בפסחים מביא ראי' דמצ"כ מדקי"ל גבי ק"ש דבפסוק ראשון (דהוא עיקר ק"ש) צריך כוונה ואלו למ"ד אצ"כ אפי' פסוק ראשון נמי לא בעי כוונה מדאקשי' ממתני' דהי' קורא וכו' ש"מ צריכה כוונה ומאי קושיא לימא מאי כוון לבו בפסוק ראשון או בפרשה ראשונ' אלא ש"מ מ"ד אצ"כ אף פסוק ראשון א"צ כשאר מצות עכ"ל. ע' עירובין דף צ"ה ע"ב לחד שנוי' פליגי חכמים ור"ג אי מצות צריכות כוונה דחכמים סברי בעי כוונה ולר"ג לא בעי כוונה ולחד שנוי' כ"ע ס"ל דלא בעי כוונה וכו' ע"ש: