כסף נבחר חלק ב שכז

[פסק] [ה.] בפ"ו מה' מצה כתב הרמב"ם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו כותים וכו' יצא י"ח אכל כזית מצה והוא נכפה וכו' ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה הית' בשעה שהי' פטור מכל המצות. כ' ה"ה רבינו פסק כדשלחו לי' לאבוה דשמואל. וראיתי מי שכ' הטעם שכיון שהוא יודע שהוא פסח וכו' (כמ"ש ר"ן בשם רא"ה). וב"י סי' תע"ה כתב בשם ר' ירוחם שכתב בשם תוס' דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהי' סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם הוא ידע שזו מצה ולא רצה לאכלה וכפאוהו ואכלה לא יצא ואפי' למ"ד אצ"כ אם מתכוין שלא לצאת לא יצא עכ"ל ובפ"ד משופר כ' הרמב"ם נתכוין שומע לצאת ולא נתכוין התוקע להוציאו או שנתכוין להוציאו ולא נתכוין השומע לצאת לא יצא וכו'. כתב ה"ה תימה שהוא פוסק אכל מצה בלא כוונה יצא וכו' ולא מצאתי בזה תירוץ נאות ואם נוסח ספריו אמת רק שנאמר שסובר דהא דכפאוהו אינו תלוי בדין שופר ואולי שהוא סובר כיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואפי' התוקע עיקרו השמיעה (שהרי הרמב"ם כתב המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא) לפיכך צריך כוונה משא"כ באכילת מצה ורבה הוא שהשוה דינם ולפיכך דקדקו אלמא קסבר רבה ולא דקדקו מהאי דכפאו. ועם כל זה אני מסתפק שלא תהי' נוסחת רבינו האמיתית גבי מצה לא יצא שכן נרא' מן הלכות עכ"ל. וכ"מ כתב תירוץ הר"ן. ולח"מ הקשה מק"ש שכתב אפי' קורא להגיה יצא אלמא אצ"כ וכתב שסובר כמלחמות ע"ש. ובפ"ב מק"ש כתב הקורא את שמע ולא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא והשאר אם לא כוון לבו יצא אפי' הי' קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו יצא והוא שכוון לבו בפסוק ראשון. כתב כ"מ סובר רבינו דהאי אוקימתא בקורא להגיה לפום מה דמתמה ש"מ וכו' וקאמר דא"צ כוונה ומאי אם כוון לקרות אבל לדידן דקי"ל צריך לכוין בפסוק ראשון פירושו דמתני' היינו הי' קורא בתורה אפי' להגיה אם כוון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כוון בפסוק הא' אפי' קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא שפי' למאי דס"ד למ"ד אין צריך כוונה קורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן וכולי דהיא הנותנ' דלמאי דהוי ס"ד כיון שאין שם כונה אפי' בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמור' בפסוק הא' אפי' קרא להגיה לית לן בה עכ"ל. כתב הטור סימן תע"ה בא"ח אכלן בלא מתכוין יצא כתב הרמב"ם הי' נכפה וכולי לא יצא ואיני יודע אם הוא פוסק דמצות צריכות כוונה או אפי' למ"ד א"צ כונה מודה דכה"ג לא יצא [ועיין לח"מ פ"ב משופר שתמה על הטור ממ"נ אם גורס בדברי רבינו אכל מצה בלא כונה יצא אם כן אין צריכות כוונה ואי גורס לא יצא אם כן צריכות כוונה ע"ש ואני תמה עוד שהרי הרמב"ם נתן הטעם לפי שבאותה שעה הי' פטור מכל המצות וכן מוכח בש"ס וצ"ע] ובה"ג כתב מצות צריכות כוונה [ר"ל שחולקין נמי אמ"ש לעיל אכלן בלא מתכוין יצא] וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל הטור. ובסי' תקפ"ט כתב הטור לית הלכת' כרבה אלא קיי"ל דצריכות כוונה והרי"ץ גאו' ור"ח ורב שריר' פסקו דא"צ כוונה. כתב ב"י ובאוהל מועד כתב העושה מצוה ואינו רוצה לצאת בה באותו שעה לא יצא וכ"כ רבותינו הצרפתים ורשב"א. והרא"ה אומר שאפי' עומד וצוח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא וחזק סברא זו בראיות בפי' פסחים גבי כפאוהו וכו' שרבינו יונה הביא דברי רבינו שמואל משמע דס"ל כוותי' לא חיישי' לדברי הרא"ה בזה לענין הלכ' כיון דרי"ף ורמב"ם ורא"ש מסכימין דמצו' צריכות כוונה והכי נקטינן. ובסימן ס' כתב הטור נמי מצות אין צריכות כוונה ואחר כך הביא דעת בה"ג ורא"ש. וש"ע סימן ס' פסק דצריך כוונה ובסימן תע"ה כתב אכל מצה בלא כוונה יצא כיון שיודע שהלילה פסח אבל אם סבר שהוא חול לא יצא. וכתב מג"א אף על גב דפסק מצ"כ בסי' ס' במידי דאכילה שאני ומש"ה אפי' ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ואנסוהו לאכול יצא עכ"ל. ועיין א"ח סימן ר"ד שכתב רמ"א בשם אהל מועד אם אנסוהו לאכול או לשתות אף על גב דחיך נהנה ממנו אינו מברך עלי' הואיל ונאנס על כך. כתב מ"א ובתשוב' רשב"א כתב חולה שאכל ביה"כ כתב א' מן האחרונים שאין מברך על גב דמתהני על ידי אונס הוא ואין מברכין על כי האי דהוי כאשה שתחלת' באונס וסופה ברצון דחשבינן לי' אונס וכולי ואם כן מאחר דקיימא לן האוכל ביה"כ חייב לברך אע"פ שהוא באונס אם כן למה פסק רמ"א כאן באנסוהו פטור ומה לי אנסוהו אחרים או אנסוהו מן השמים ומיהו אפשר לחלק אך קשה דבסימן תע"ה פסק אנסוהו ואכל מצה יצא וכתב הר"ן הטעם שכן נהנה ואם כן ש"מ דחשיב הנאה ולמה לא יברך עליו וא"ל דמיירי דנפשו קצה מלאכול דאם כן איך החיך נהנה ממנו וצ"ע עי' ברבה פ' נשא דף רכ"ט ע"ב לכן נ"ל שמש"ה השמיט הרב"י דין זה עכ"ל מ"א. ועיין סימן ר"ט לענין פתח בדחמר'. ובסימן תקפ"ט פסק ש"ע התוקע לשיר לא יצא. כתב מ"א מי שבא לבית הכנסת לצאת י"ח עם הצבור אע"פ שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לבהכ"נ בסתמא לא יצא. רדב"ז ח"א ק"ס. עוד כתב שם מ"א על מה שכתב ר"ן בשם ירושלמי הי' מהלך וכו' ושמע קול שופר אם כוון וכו' לא שנו אלא בעובר אבל בעומד חזקה כוון. וצ"ע הלא יודע אם כוון או לא ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון או לא עכ"ל וע' סי' תרנ"א ס"ה:

[י.] כתב ב"י בסימן תק"צ על הא דאתקן ר' אבהו בקסרי תשר"ת וכו' וא"ת למה לי כל הני הלא די בתשר"ת ג"פ ואח"כ ש"ת תש"ת תש"ת ר"ת תר"ת תר"ת דאי הוי גנח וייליל הרי יצא בסי' תקיעה שברים תר"ת ואי גנח לחוד תעל' לו תקיעה אחרונה של תשר"ת ופשוטה שלפני תש"ת וכו' והרא"ם ז"ל תירץ דס"ל כר' זירא דמצות צריכ' כוונה ותו לא מצי לאחשובי תקיעה אחרונה דתשר"ת לשם תקיע' ראשונה של תש"ת וכו' ותנאה לא שייכי הכא דאם כן ליבא כוונה לא לתקיעה אחרונ' ולא לתקיעה ראשונ' ואין יוצא בה לא לזה ולא לזה ע"כ. ואין דבריו נוחין לי דבתנאי שפיר מקרי מכוין דאף על גב דמשום ספק' מתני מכל מקום מכוין הוא לצאת י"ח תקיעה עכ"ל:

תם ונשלם חלק שני בעזה"י