כסף נבחר חלק ב שכה

שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו. אמר רב אשי שכפאוהו פרסיים (ואע"ג שלא נתכוין לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח יצא) אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר (לשורר ולזמר כך שמעתי וביסודו של ר' יצחק בן יהודה מצאתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו) יצא. פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק הוא קמ"ל (אע"ג דמתעסק יוצא. דמצו' אין צריכו' כוונה) אלמא קסבר רבא מצות אין צריכו' כונה איתבי' היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא (של קריאת שמע והוא היה קורא פ' שמע) אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו כוון לבו לצאת לא לקרות לקרות הא קא קרי בקורא להגיה (אף קריא' אין כאן אלא מגמגם). ובברכו' דף י"ג כ' רש"י בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפי' לקריאה נמי לא מתכוין (כלו' לקרו' בתורה לא מתכוין כמ"ש רש"י לעיל) ותוס' הקשו אכתי הא קא קרי ע"כ נרא' שאין קורא התיבו' כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן כדי להבין בחסירו' ויתרו' כמו לטטפת וכו' ואם כוון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרו' כדין כנקודתן וכהלכתן עכ"ל. ת"ש הרי שהי' עובר אחורי בהכ"נ או שהי' ביתו סמוך לבהכ"נ ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו כוון לבו לצאת לא לשמוע הא קא שמע סבר חמור בעלמא הוא איתבי' נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע משמיע היכא משכחת לה לאו בתוקע לשיר דלמא דקא מנבח נבוחי (ואינו תוקע כשיעור תקיעה המפורש במשנתנו. כתבו תוס' קשה א"כ אפי' נתכוין נמי לא יצא ונר' שאין מתכוין לתקוע שיעור תקיעה ותקע שיעור תקיע' וכו'). ומסיק הש"ס רבא אמר לצאת לא בעי כוונ' (דבלאו מתכוין יוצא י"ח) לעבור בזמנו לא בעי כונה שלא בזמנו בעי כונה. א"ל ר' זירא לשמעי' איכוין ותקע לי (תתכוין לתקוע בשמי להוציאני י"ח) אלמא קסבר משמיע בעי כונ' (להוציא השומע) ת"ש נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע ל"י עד שיתכוין שומע ומשמיע קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמיע לעצמו וקתני לא יצא (כלו' בכה"ג דמשמיע אינו מכוין אפי' לעצמו הוא דלא יצא. הא מכוין לעצמו אע"פ שלא נתכוין להוציא את השומע יצא ואיך קאמר ר"ז שצריך שיכוון להוציא את השומע) תנאי היא דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו אמר ר' יוסי בד"א בשליח צבור (דדעתי' אכולי' עלמא) אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע. כ' הרא"ש הרי"ף לא הביא דברי רבה (דהוי גריס רבה אמר התוקע לשיר יצא) רק דברי ר"ז משום דס"ל דהכי הלכתא אע"ג דרבה ורבא והנך דשלחו לאבוה דשמואל סברי דאין צריכו' כונה הלכתא כר"ז משום דבפסחים אפלגו תנאי בזה ור' יוסי סבר התם דבעי כונה וה"נ קאמר ר' יוסי עד שיתכוין שומע ומשמיע ור' יוסי נמוקו עמו. וכן פסק בה"ג וגרסי' נמי בירושלמי הי' עובר אחורי בהכ"נ וכו' הדא אמרה מצות צריכו' כונה עכ"ל. ובהג"א כ' ובא"ז פסק כרבה דלא בעי כונה ואביי נמי סבר הכי וכן סתמא דגמרא כדמוכח פ' לולב הגזול (דאיתא התם אמר אביי ל"ש (אם הוציא לולב בשבת דפטור) אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב הא מדאגבי' נפק בי' אמר אביי כשהפכו. וכתבו תוס' מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל מצו' אין צריכו' כונה דהא קאי אמוציא לר"ה והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי דהולך אצל בקי ללמוד ותימא דבר"ה דף כ"ח אמר רבא אין צריכו' כונה קא מותיב ליה אביי טובא ושמא אביי קבלה מיני' עכ"ל) והו"ל ר"ז יחיד לגבייהו רק שהתוקע יתכוין לתקיע' בעלמא וגם השומע יתכוין לשמיעה בעלמא וכן נדה שנאנסה וטבלה קאמר רב טהורה לביתה והלכתא כרב עכ"ל. ור"ן כ' וז"ל והרי"ף כ' הא דר"ז ויש שסבורין לומר דלא פליגי דר"ז אדרב' דלא אמר ר"ז אכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו אפי' שלא לשם מצוה ולעולם כונת מצוה לא בעינן והרז"ה דחה זה מדאוקימנא להא דר' זירא כר' יוסי משמע דר' זירא בעי כוונת מצוה. ורמב"ן כ' דאין ה"נ דר"ז סבר צריכו' כונה גמורה וכוותי' נקטינן וכי תימא הא רבא בתרא הוא ס"ל לצאת לא בעי כונה איכא למימר דרבא לאו אליבא דנפשי' קאמר אלא לפרוקי פירכי' דאביי דאמר אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וקא משני דלא קשיא דאי נמי אמרי' אין צריכו' כונה ה"מ לצאת וכו' ורבה נמי אע"ג דאמר זאת אומרת התוקע לשיר יצא דלמא זאת אומרת קאמר ולי' לא ס"ל אלא דאתי לאשמעי' דלמאן דלא בעי כונה באכילת מצה בתקיעת שופר נמי לא בעי וכיון דמימרא דרבא ורבה לא מכרעי לדידהו מאי ס"ל מנקט לחומרא כר"ז וכן פסק הרמב"ם בפ"ב משופר אלא שבפ"ו ממצה כת' דכפאוהו ואכל מצה יצא וכו' דס"ל דבשופר כיון דר"ז אמר לשמעי' וכו' נקטינן דצריך כונה אבל בשכפאו ואכל מצה כיון דלא חזינן מאן דפליג עליה בהדיא לא דחינן לה דאע"ג דתקיעת שופר לא יצא הכא יצא שכן נהנה כדאמרי' בעלמא המתעסק בחלבים חייב שכן נהנה ובגמ' נמי עבדינן צריכותא ממצה לשופר. אבל לדעת הרבה מן הגאונים דקיי"ל מצו' אין צריכו' כונה וכן דעת רשב"א ז"ל ומ"מ כתב רבינו שמואל דאע"ג דאמרי' אין צריכו' כונה ה"מ בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא דאי לא תימא הכי תקשי לך הא דאיבעי' ברכו' (דף י"ב) נקט כסא דשכר' בידי' וסבר חמרא הוא פתח בדחמר' ופירש"י אדעת' דחמר' וסיים בדשיכר' מאי בתר פתיח' אזלינן וכו' ולא אפשט' ואמאי לא אפשט' נפשוט דיצא דמצות אין צריכו' כונה אלא ש"מ דאע"ג דאין צריכו' כונה במתכוין שלא לצאת לא יצא והתם הרי הוא נתכוין שלא לצאת בשכר אלא ביין וכו' עכ"ל. וכ"כ תוס' סוכה (דף ל"ט) ואפי' נקט לולב כדרך גדולתו אפשר שיתכוין שלא לצאת בו עד אחר ברכ' דאע"ג דאמרי' ר"ה (דף ל"ג) מצות אין צריכות כונה מ"מ בעל כרחו לא נפיק והא דלא משני הכי בסוכה (דף מ"ב) דמיירי באדם שאינו בקי שהולך אצל בקי ללמוד עכ"ל. (וכ"כ תוס' פסחים דף ז' ע"ב גבי אי על להבא משמע או לעבר דפריך התם מהא דהעוש' לולב לעצמו מברך שהחיינו נטלו לצאת בו אומ' על נטילת וכו' אלמא להבא משמע ומשני דבעידנ' דאגבי' נפק בי' אי הכי לצאת בו יצא מבעי' לי' כתבו תוס' לצאת משמע שלא יצא עדיין באותה נטילה ומשכחת לה כשהפכו או שנטלו שלא לצאת באותה נטילה וכשהאדם נוטל לולב א"צ להופכו כדפי' ר"י כיון דצריך לנענע בהלל או משום שאינו רוצ' לצאת באותה נטילה עכ"ל) ולפ"ז כ' הרב ז"ל שזה הוא שנהגו להבדיל בבית אע"פ ששמעו כל בני בית הבדלה בב"הכנ לפי שנתכוונו שלא לצאת שם ואני אומר דכיון דבעינן מיהת כונת משמיע להשמיע מטעמא אחרינא מצוה למעבד הכי משום דהא צריכין למימר בהיה עובר אחורי בהכ"נ דבש"ץ עסקינן ובודאי שאין דעתו להשמיע לשמוע אבל להשמיעם כדי להוציאם בע"כ לא נתכוין שהרי אינו שלוחם עכ"ל הר"ן:

[ב.] פסחים דף קי"ד מתני' הביאו לפניו (ירקות) מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין וכו'. [גמ'] אמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה (משום הכי בעי תרי טבולי שמא לא נתכוין לשם מרור הואיל ובירך בורא פרי האדמ' כשאר ירקות דעלמ')