כסף נבחר חלק ב שכג

(כלל קט) מפיהם ולא מפי כתבם [א.] יבמות דף ל"א ע"ב מפני מה לא תקנו זמן בקדושין (למ"ד זמן בגיטין משום בת אחותו) וכו' איבעית אימא משום דלא אפשר היכי נעביד נינחה גבי דידה מחקה וכו' נינחה גבי עדים אי דזכירי ליתי ולסהדי זמנין דחזי מכתבא ואתו ומסהדי ורחמנ' אמר מפיהם ולא מפי כתבם (על פי שני עדים ולא שיעידו ע"פ כתבם). כתבו תוס' קשה לר"י דבבבא קמא (דף צ"ח) גבי השורף שטרותיו של חברו פריך ואי איכא סהדי דידעין לכתבו לי' שטרא אחריני ואמאי הא מפיהם וכו' ואור"י דה"נ אם היו מעידין שכך ראו בשטר שפיר הוי עבדי דהוי כאלו מעידין ראינו עדות שנתקבל בב"ד דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל חיישי' שמא לא יעידו שכך ראו בשטר אלא יעידו על המעש' עצמו כאלו הם זוכרין והם אינן זוכרין אלא ע"פ הכתב. וכן הא דאמרי' כותב אדם עדותו וכו' והוא שזוכרה מעצמו אבל אין זוכרה לא התם נמי לא איירי במעיד שכך ראה כתוב אלא במעיד על מעש' עצמו ועוד דהתם לא הוי שטר אלא שכותב לזכרון דברי' בעלמא ולא שייך כמי שנחקרה עדותו ואור"י ששמע מר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד ולא הוי מפי כתבם כיון שהם זוכרין עדותן והא דתניא גיטין דף ע"א אם לא יגיד פרט לאלם וכו' שאני אלם שאין ראוי להגיד כדאמרי' כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות ורש"י בחומש כתב ע"פ שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לב"ד עכ"ל. וכ"כ הרא"ש כדברי תוס' וכ"כ רש"י ותוס' כתובות דף כ' גבי כותב אדם וכו' דאמר ר' יוחנן שמעיד אע"פ שאין זוכרו מעצמו אלא לאחר שראה בשטר נתן בלבו ונזכר וכו' אבל אינו נזכר לגמרי לא דמפיהם ולא מפי כתבם וכו'. [עי' תוס' ב"ב דף מ' ד"ה מחאה שמקשו מאי מועיל מחאה ומודעה דכתבו שלא מדעת המתחייב דהוי מפי כתבם ותירצו דתקנת חכמים הוא גבי מחאה וכו' וגם גבי מודעה להציל הנאנס ע"ש]. ורי"ף ביבמות כ' הא מילתא מקשו בה רבנן היכא אמרי' מפיהם ולא מפי כתבם והתנן נאמן אדם לו' זה כתב ידו של אבא וכו' ואי ס"ד דבעינן מפיהם וכו' השתא אע"ג דאמרי אינהו זה כתב ידינו אין נאמנין אלא בעינן עד דידעי לסהדות' ומסהדי בה השתא ע"פ כי אמרי אחרינא זה כתב ידו של פלוני הוי עדות. ומסתבר' לן כי אמרי' מפיהם וכו' דלא הוי עדות שבכתב עדות ה"מ היכא דאיתא לשטר' תותי ידיהו דסהד' דכמה דלא נפקי סהדותי' מתותי ידיהן דסהדי כמה דלא קא מסהדי בה עד השתא דהא אי בעי כבשי לי' לשטר' הלכך אי מדכרי לסהדות' ומסהדי ע"פ הוי עדות ואי לא לא. אבל שטרא דנפק מתותי ידי דבעל דין לא אמרינן בי' מפיהם וכו' דהא מעידנ' דחתימי בשטר' ויהביה לי' למריה לא יכלו למהדר בהו והוי כמי שנחקר' עדותן בב"ד וכו' הילכך מפיהם קרינן בי' ולא מפי כתבם הוא ומהאי טעמא מקיימינן לשטרא בחתימת ידי סהדי ולא איכפת לן אי מדכרי סהדות' ועוד הרי מקרא מלא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום וכו' למימרא דכי האי גוונא עדות מעליית' הוא ומפיהם קרינן בי' והאי דגרסי' כותב אדם וכו' כבר פרישנ' לה בדוכתי אחריתא ולית בה קושי' עכ"ל. והמאור כ' ולי נרא' הפירוק הנכון כך מפי כתבם הוא שפסול' עדותן אבל מפי כתבו לא וכל שטרי הלוא' ומקח וממכר הלוה והמוכר הוא שמצוה את העדים ואמר כתבו וחתמו וכן בגיטי נשים ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו ואם אי אתה אומר כן עקרת מה שכתוב בקבלה וכתוב בספר וחתום ומקרא מלא וכתב לה ספר כריתות אלמא כל כה"ג כתבו שלו הוא ולא כ' עדים אבל היכי דכתבו מנפשייהו בשטר שצריך לו' כתובו ולא אמר להם כתובו הא ודאי מפי כתבם הוא אי נמי היכא דחזו אינהו בכתבי ואתו ומסהדי בבי דינא ע"פ הא נמי מפי כתבם שאין ב"ד רואין את העדות מן הכתב אלא מפי עדים הוא ששומעין והם ראו מן הכתב והוי לי' מכתבם וכו' עכ"ל. וכ' רמב"ן במלחמות א"כ למה לא תקנו זמן בקדושין שהרי נכתב מדעת שניהם וכו' אלא צריך הוא לפירוש רבינו הגדול כיון שאין הזמן הכתוב בשטר עוש' מעש' השטר אלא ביוצא מתחת יד העדים מפי כתבם הוא ואע"פ שיצא מתחת ידם כשקדשה ואח"כ הפקידתו אצלם אין זה דומה לשטר שביד שליש דכיון דברשות אחרים אין משמש כלום אלא אהימנות' דעדים סמכינן וברשותן של עדים צריך להיות מונח אינו אלא כשטר משמוש שכתבוהו עדים לדוכרן וזהו פירוש לפירושו של רבינו ז"ל עכ"ל. וכתב נימוקי יוסף הקשו על הרי"ף דהכא לידה דאיתתא או לשלוחה מטא. ועוד דא"כ אמאי לא קרעינן כמה שטרי שהעדים חתומים ואינם. מספיקים ליתנו לבעל דבר עד ששוכחין עיקר הדבר וי"ל דשאני הכא דכיון דלא חזי למיתבי' לבעל דבר להיות בידו לראי' לא חשיב שטר לראיה כלל אלא דהוי שטר מקנה בעלמא להתקדש בו האשה. וכן תירץ הרמב"ן בספר הזכו' עכ"ל:

[ב.] גיטין דף ע"א אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו אמר ר' זירא אי קשיא הא קשיא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב א"ל אביי שאני עדות דאמר רחמנא מפיהם ולא מפי כתבם (ע"פ שנים עדים ולא מפי כתבם יעידו בב"ד דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחי' להכי) מיתבי כשם שבודקין אותו לגיטין (אנשתקק קאי) כך בודקין אותו לעדות וכו' אמר רב ששת בעדות אשה (להשיאה) דאקילו בה רבנן (בעד אחד קרוב ושפחה):

[ג.] מכות דף ו' מתני' דבר אחר ע"פ שנים עדים שלא תהא סנהדרין שומע' מפי התורגמן:

[גמ'] הנהו לעוזי דאתו לקמי' דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין וכו' רבא מידע הוי ידע מה דהוי אמרי ואהדורי דלא ידע. כתב ריטב"א ויש אומרים דאע"ג דמייתי לה מקרא דכתיב בעדים דה"ה לבעלי דינין דעובדא דהנהו לעוזי דאתו לדינא משמע וכן דעת רמ"ה ומעתה ה"ה למאי שאמרו ע"פ שנים מפיהם ולא מפי כתבם ה"ה לטענות בעלי דינין דבעינן ולא מפי כתבם אלא שסופרי הדיינין כותבין טענותיהן וכ"כ הרב ב"ה גבי הא דאמרי' סנהדרין דף ל"א בענין מלוה אמר נדון כאן. שאם אמר שיכתבו טענותיהן וישלחו לב"ד שידונו עליהן דמצי מעכב עליה חברו שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן וה"ה מפי כתבם דומיא דאמרי' בעדות ואף לזו הדעת אין זה אלא בשולחין טענותיהם לב"ד אבל בנותנים כתבי טענותיהם לב"ד ואומרים שהם טוענים כמו שכתוב שם אין בכך כלום וכמו שנהגו דהא מפיהם קרינן בי' שאפי' בעדים כתב רש"י מפיהם וכו' שלא ישלחו עדותן לב"ד באגרת כמ"ש בפירוש התורה הא כל שנותן עדותו כתובה לב"ד ואומר מה שכתוב כאן אני מעיד מפיהם קרינן ביה וכן נהגו. אבל דעת רבותינו דכיון שלא שנינו זה אלא בעדים שאין לנו אלא מה שאמר הספר ובעדים הוא שהקפיד קרא שתהא ע"פ וכו' ולא בבעלי דינין ועובדא דהנהו לעוזי עדים הוי ומיהו ודאי מה שכתב ב"ה הדין אמת משום דכתיב ועמדו שני האנשים וכו' ודרשי' אשר להם הריב אלו בעלי דינין לפני ד' אלו הדיינין. ואף לסבר' דרמ"ה מורשה לא חשיב מפי תורגמן דאינהו במקום בעלי דבר ממש הם והתם פרק שבועת העדות עד שישמעו מפי התובע ואוקימנ' בבא בהרשאה מפי תובע קרינא ביה וזה פשוט עכ"ל: