כסף נבחר חלק ב שכ

דדבר תורה מעות קונות דלעולם לעמיתך ולכותי בכסף ולענין אונאה אתי לעמיתך וכמ"ד גזל כותי אסור עכ"ל. [ה.] בכורות דף י"ג אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר"ל משום רב אושעיא ישראל שנתן מעות לכותי בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה וחייבת בבכורה וכותי שנתן מעות לישראל בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה ופטור' מבכור'. מאי בדיניהם אמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך במשיכה הא מיד כותי בכסף. ואימא מיד כותי כלל וכלל לא. לא ס"ד ק"ו הוא אם גופו קונ' ממונו לא כ"ש. ואימא מיד כותי ער דאיכא תרתי אמרי לאו ק"ו גופו באחת ממונו בשתים. ואימא או בהא או בהא דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף כותי נמי בחדא וכו' ובכותי שנתן מעות לישראל נמי מהאי טעמא דכתיב ממכר לעמיתך במשיכ' הא לכותי בכסף ודומיא דעמיתך בחדא אף כותי וכו' ולאמימר דאמר משיכה בכותי קונה הניחא אי סבר כר"י דמעות קונות. לעמיתך בכסף לכותי במשיכה. אלא אי סבר כר"ל. עמיתך למשיכה ולכותי במשיכה לעמיתך ל"ל אמרי לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לכותי אונאה מאל תונו איש את אחיו נפקא. חד בכותי וחד בהקדש. הניחא למ"ד גזלו אסור וכו' אלא אי סבר כמ"ד גזלו מותר אונאה מבעי'. אמרי אי סבר כמ"ד גזלו מותר ע"כ כר"י ס"ל. כתבו תוס' וא"ת לר"ל דאמר משיכה מפורש וכו' לגמור שיקנה כסף בהדיוט כמו בהקדש ומשיכה נמי תקנה בהקדש. ותירץ ריב"ן דמשיכ' לא שייכא בהקדש דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא ולהכי שייך טפי כסף מבהדיוט וכו' ונראה לר"י דמקרא נפקא לי' דדרשי' מיד עמיתך במשיכה הא מיד כותי בכסף ומדכותי בחד ישראל נמי בחדא דשניהם למדין זה על זה עכ"ל. ועיין רש"י חולין דף ל"ט ע"ב גבי רישך והר שכתב דקיי"ל מעות בכותי קונות וכו'. מזה נראה שרש"י פוסק כר"ל דמשיכה קונה בישראל:

[ו.] גיטין דף נ"ב אמר ר' חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומין הרי הן כהקדש (ולא מקני אלא בכספ' דכתיב ונתן הכסף וקם לו ולא שייכ' בהו משיכה) משוך פירי מיתמי איקור היינו דר' חנילאי זול לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש דליפוי כח עשאום כהקדש ולא להרעת כח. אמשיכי להו פירי ליתמי. איקור לא יהא כח הדיוט וכו' זול סבור מיני' היינו דר' חנילאי (ולהדרי בהו יתמי) א"ל רב שישא הא רעה היא אצל היתומים דזמנין דמצטרכי לפירי וליכא דיהיב להו עד דיהבי זוזי. יהבי זוזי אפירי זול לא יהא כח הדיוט. איקור סבר היינו דר' חנילאי. א"ל רעה היא לדידהו דאתו למימר להו נשרפו חיטכם בעליי' (שהרי קניתם במעות וכי תימא לא מצי למימר הכי דהא גבי גריעות' אמרינן לא יהא כח הדיוט כו' לאו מילתא היא דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא לענין דליקה נמי לאו ברשותי' קיימא דהאי דגבי הדיוט מוקמי לה ברשות מוכר לדליקה היינו טעמ' דקיימא ברשותי' לחזרה) יהבו להו זוזי ליתמי אפירי איקר לא יהא כח הדיוט וכו' זול סבור היינו וכו' א"ל רעה היא דזמנין דמצטרכי לזוזי וליכא דיהיב להו עד דיהבי להו פירי. ע"ש בתוס' שכתבו וא"ת לעיל דאמר משך פירי מיתמי איקור היינו דר"ח וכו' הא רעה היא וכו' דיאמרו להם הלוקחין נשרפו חיטכ'. וי"ל דנעשו הלוקחין ש"ש כיון דיכולין לאוכלן ולעשות בהן כל חפצם כדאמרי' בב"מ דף פ"א וכו'. ור"ן תירץ וז"ל י"ל שכך ה"ה כיון דאם רצו כסף ומשיכה קונין בשל יתומים לענין אונסין משעה ראשונה קנו אלא שאם חזרו בהן המקח בטל וכל זמן שלא חזרו אם נאנס ללוקח נאנס וכן נרא' מדברי רש"י ז"ל עכ"ל הר"ן. וע' קדושין דף כ"ח מתני' רשות גבוה בכסף והסוגי' הנאמרת שם:

[פסק] [ז.] כתב רמב"ם בפ"ג ממכירה אחד הבהמה ואחד שאר מטלטלין נקנין במעות דין תורה וכו' ואין אחד מהן יכול לחזור בו אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה אבל דרכו להגביה אינו נקנה במשיכה כדמוכח לקמן מדבריו) ובהלכה ד' כתב נמצאת למד שהלוקח מטלטלין אף על פי שנתן כל הדמים יכול לחזור בו וכן המוכר יכול לחזור בו עד שיגביה או ימשוך דבר שאין דרכו להגביה או ימסור המוכר ללוקח דבר שאין דרכו למשוך ומשהגביה או משך או נמסר לו וכו' קנה ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכופין את הלוקח ליתן את הדמים ולמה תקנו זה במטלטלין גזרה שמא יתן הלוקח דמי החפץ וקודם שיקחנו יאבד באונס וכגון שנפלה דליקה או באו לסטים וכו' אם יהי' ברשות הלוקח יתמהמה המוכר ולא יציל לפיכך העמידו ברשות מוכר כדי שישתדל ויציל וכו' נמצאת אומר שאם נתן דמי מקח ונאנס קודם שיקחנו וא"ל הלוקח תן לי מקחי או מעותי ואע"פ שיש עדים שאבד באונס ולא הי' כח במוכר להצילן ה"ז מחזיר הדמים וכו' לפיכך אם הי' ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר לא תקנו לו חכמים משיכה שהרי המקח ברשות לוקח ומשנתן את הדמים נקנה המקח ואין אחד יכול לחזור. כתב ה"ה ורש"י פירש שאין הטעם דנימא דחצרו קונה אלא הטעם כיון דחצרו הוא אי מתרמי דליקה לוקח גופא טרח וקמציל. ודברי רבינו צ"ע דמשמע שהוא סובר דטעמו משום דחצרו קונה אע"פ שהוא מושכרת וכו' וכן נרא' פ"ו מהל' שכירות עכ"ל (עי' בכלל חצר). כתב לח"מ תימא דכאן פסק כר"י דמעות קונות ובפ"ו ממעילה כתב קנה בה חפץ ולא משך אם מן הכותי מעל ואם מן ישראל לא מעל וזהו כר"ל (וכן הקש' כ"מ פ"ו ממעילה). ועוד כתב שם אם נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל אף על פי שעדיין לא עשו מלאכתן ולא חילק בין ישראל לכותי איברא דה"ה פ"א מזכי' כתב דרבינו סובר דכותי קונה או במשיכה או בכסף ודחה סוגיא דבכור דמה עמיתך בחדא. דכסף הי' נמי קונה בישראל אלא משום תקנה ובכותי לא עשו תקנה וכו' ורבינו הוקשה לו קושית התוס' בע"א דר"ח אית לי' דר"י ומאי מקשה והא מחסרא משיכה וכו' וקושי' זו הכריח לרבינו לו' ולחלק דטעמא דר"י משום גזרה וכו' ולא שייך אלא בקניית החפץ או שום דבר אבל כשנותן פרוט' לבלן או לספר דאינו קונה ממנו שום דבר לא שייך טעמא דגזרה ואוקמי' אדין תורה וכיון דבדין תורה כותי וישראל מעות קונות ולהכי מייתי סייעתא לר"ל מנתנה לבלן דלר"י א"א לישבו בשום פנים ולדידי' פליגי תרי תנאי ואית לי' לר"י כתנא דאמר וכו'. ולהכי כתב רבינו נתן לכל בעלי אומניות בין כותי בין ישראל. אבל בקנה חפץ מישראל לא מעל כיון דרבנן תקנו משיכה הפקיעו חכמים ממנו הקנין ולא הוציאן מרשות הקדש דומיא דאתנן (לא כתוס' ע"א דף ס"ג). אבל בכותי דלא תקנו משיכה מעל וכו' וכ"ת הא נתנה לסיטון אמרי' דמעל הא שייך בי' טעמא דגזרה וי"ל דרבינו מפרש סיטון סרסור עיין פרק המוכר הספינה בפי' המשניות עוד קשה לדעת רבינו דבפ' י"ג ממכירה ממעט כותי והקדש מתרי קראי קשה דמשמע בבכורות דאם צריך לעמיתך לחלק בין ישראל לכותי ע"כ כותי והקדש ממעט מאונאה מחד קרא וצ"ע. ע' שעה"מ פ"א מגזילה שתי' דרבינו מפרש דלרב אייתר לי' לעמיתך קמא דהו"מ למכתב וכי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך והוי דרשינן לעמיתך בכסף ולכותי או בהא או בהא השתא דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך דרשינא לעמיתך בכסף ולכותי או בהא וכו' ומאי קנה מיד עמיתך ממעטינן הקדש. ואמימר לא דרש תרי עמיתך ורבינו פסק כרב עכ"ל. פ"א מזכיה כתב הרמב"ם כותי שמכר מטלטלין לישראל