כסף נבחר חלק ב שיא

במחילת מלוה אפי' בלא משכון אמרינן לעיל דמקודשת וכו' ויש לומר דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דס"ד דלא סמכה דעתה כיון דאינו מחזיר לה המשכון קמ"ל וכו' עכ"ל וע' שם עוד בסוגי' ובתוס'. ובפ"ה ממכירה כתב הרמב"ם וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון בחמשים זוז וקנה שמעון המטלטלין ונתחייב בדמים ואחר שנתחייב בנ' זוז אלו הי' לו יין או בהמ' או עבד וכיוצא משאר מטלטלין והי' רוצ' למוכרן ואמר לו ראובן מכור אותן לי בנ' זוז שיש לי בידך דמי המכר ואמר לו הן קנה ראובן המטלטלין בכ"מ שהן וכו' שגם זה דבר שאינו מצוי ולא הצריכו בו משיכ' אבל אם הי' החוב לו עליו שלא מחמת מכר ואמר לו מכור לי מטלטלין בחוב שיש לי אצלך ורצו שניהם לא קנה עד שיגביה או שימשוך וכו'. כ' הראב"ד דבר זה אין לו שורש לענין קנין אלא לגבי מי שפרע ואף על פי שהרב מפרש כך בקדושין על משנת החליף שור בפרה אנו לא שמעינן אלא דמי שור שאינן ידועין למוכר את הפרה שגם זה מילתא דלא שכיח. ומה שכתב אבל אם הי' החוב וכו' א"א ואפי' למי שפרע עכ"ל. כתב ה"ה בבא ראשונ' הם דברי הלכות פרק הזהב גבי הא דאמר ויש דמים שהן כחליפין ורמב"ן הקשה מהא דאמר קדושין דף מ"ז ואי מלוה להוצאה במאי קני אלמא לא מקני זביני במלוה ואפי' מעות המלוה בעיני' דהא אסיקנ' להוצא' נתנה מכל שכן בליתנייהו בעינייהו וכ"כ הרשב"א וכו' וכתב רמב"ן בתי' קושיא זו ולפי מה שפירש"י בקדשה בהנאת מלוה וכו' אף כאן אפשר לאוקמי באומר לו בהנאת אותה מלוה שיש לי עליך מדמי שור שאני מוחל לך תהא חמורך לי מעכשיו עכ"ל וכו' והנרא' לי מדברי המחבר שאינה סומך על סוגיא דהאיש מקדש כמו שיתבאר פ"ז ומ"מ נרא' שהוא מחלק בין מלוה מחויבת מחמת מכר למלוה מחויבת מחמת שהלוהו ממש מעות בעין וטעם לזה נרא' לי לפי שחיוב הנעש' מחמת מכר אינו מצוי ולא תקנו בו משיכ' וא"ת ומ"מ במה יקנה והא הנך מעות ליתנהו בעולם איכא למימר דכיון דמחמת מכר נינהו ה"ל כאלו לא נתחייב לו מעולם במעות וכאלו החליפו פרה בשור דכיון דמשך האחד נקנה השאר בכל מקום שהוא אבל במעות הלואה ליכא למימר הכי ומ"מ יש בהן מי שפרע אבל לדעת רמב"ן ורשב"א ה"ז כמלוה בעלמא ובכל גוונ' במלוה עצמה לא קנה בהנאת מלוה קנה עכ"ל. ובפ"ז ממכיר' כתב מי שהי' לו חוב אצל חברו ואמר לו מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך ורצ' המוכר ה"ז כמי שנתן דמים עתה וכל החוזר בו מקבל מי שפרע לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין א' יכול לחזור בו ואף על פי שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר. כתב הראב"ד לא ידעתי זה למה שהרי הושוו כל הגאונים מלוה להוצא' ניתנ' ואינה כנתינת מעות כלל והכא אמרי' בקדושין ואי מלוה להוצאה במכר אמאי קני ואולי הטעהו הא דאמרי' מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור ריבית עכ"ל. כתב ה"ה באמת שדבריו נכונים שאין מלוה קונה וכו' מ"מ כבר כתבתי דבהנאת מלוה קנה לדעת רמב"ן ורשב"א ודעת המחבר שאינה סומך על סוגיא דקדושין מכח ההיא דאמרי' ויש דמים שהם כחליפין ומ"מ שיטת האחרונים עיקר עכ"ל. ולח"מ בפ"ה ממכיר' כתב דהא ה"ה כתב שרבינו דחה סוגיא דקדושין ואם כן בכל מלוה קונ' ואיך יתרץ התם קושייתו במה קנה וכו' עיין שם שהרבה להקשות עוד ותירץ דה"ה הוקשה לו כאן אבל בפ"ז ניחא לומר דהתם כיון שהיו מעות בשעת הלואה חשיב לי' כאילו הי' בשעת המכר אבל כאן הוקשה לו דמעולם לא היו כאן מעות ובמה יקנה ותירץ כיון דמחמת מכר בא הו"ל כאילו החליף וכו' אף על פי שהפרה שמכר לו אינה בעולם שהרי לא הצריך רבינו שתהי' הפרה ברשותו אלא כיון שנתחייב דמים באותן דמים קנה דהכי משמע לישנא דמים שהן כחליפין וחשבינן לה כאילו עתה בעולם והחליף פרה בשור ומכאן למד רבינו ז"ל לכל מלוה דאף על פי שאינו בעולם חשבינן למעות כאילו היו עתה בעולם ומפני כן כתב בפ"ז דמלוה קונ' ומ"ש ה"ה אבל במעות הלואה ליכא למימר ר"ל מטעמא דהוי דבר שהוא מצוי ולהכי ליכא אלא מי שפרע בלבד אבל אין כוונתו לומר דבמעות הלואה לא שייך לומר דהמעות איתנהו בעולם וכו' עכ"ל. וב"י בח"מ סי' קצ"ט כתב וז"ל ובחדושי תלמידי רשב"א כתב שרמב"ם למד דמלוה קונ' מדאמרי' בריש הזהב קרא ומתניתא מסייע לר"ל וכו' ואמר ר"ח כגון שייחד לו כלי להלואתו וכו' ואלו תשומת יד לא אהדריה מ"ט לאו משום דמחוסר משיכ' ואם איתא דמלוה אינו קונ' היכי יליף מהכא דמעות אין קונות דלמא קונות והכא שאינו מחויב להחזיר כלי למלוה משום דליכא מעות אלא מלוה ולא קני אלא ודאי מלוה קונה ובעל החדושין כתב דאין מכאן ראי' דהא איכא לאוקמי כגון שיחד לו כלי בשעת הלואתו דאיכא מעות וכו' ודעת הרא"ש דברי רמב"ן וכ"כ רבינו סי' ר"ד דמלוה לא קנה כלל אפי' למי שפרע ואפ"ה בהאי דינא דראובן שאמר לשמעון מכור לי חפץ בדמים שאתה חייב לי מדמי חפץ שמכרתי לך סובר הרא"ש דקנ' משום דהוי מלתא דלא שכיח ואוקמי' אדין תור' ועשאו כאילו אין הדמים מלוה וכו' וכתב ד"מ אין בדברי הרא"ש בפרק הזהב הכרע שסובר כן ואי משום דכתב סתמא אפשר לפרשם דבהנאת דמים אלו קאמר כמו שפירשו רמב"ן ורשב"א וכו' עכ"ל. והגהות דרישה כתב דרבינו הטור הבין דברי הרא"ש ג"כ כמו שכ' הב"י מדחילק לקמן בסי' ר"ד בין א"ל יקנ' בהלוא' לבין א"ל בהנאת מחילת מלוה וכאן לא חילק ש"מ דבלא מחילת דמים נמי ס"ל דקנה מטעם שכתבתי עכ"ל. ואני תמה על כולם הלא מבואר מרא"ש קדושין דף ז' דהא דיש דמים שהן כחליפין מיירי במחילת מלוה כמ"ש לעיל אות ב' בשמו]. וכ"פ בש"ע סי' קצ"ט דאם החוב מחמת מכר קנה אבל שלא מחמת מכר לא קנה עי' שם ובסי' ר"ד הביא ש"ע דעת הרמב"ם בשם יש מי שאומר דקנ' במלוה ורמ"א כ' ויש חולקין וכו' וע' שם בסמ"ע שכתב דפלוגתתן דוקא בחוב מחמת הלואה אבל מחמת מכר אפי' הרא"ש מוד' וכו'. [ולפמ"ש לעיל אינו מוד' הרא"ש ואינו מחלק בין מחמת מכר לשלא מחמת מכר]. וע' שעה"מ פ"ה הלכה ט"ו מאישות שהקש' על מה שכ' ב"י בשם החדושים לעיל דאין ראי' מהא דתשומת יד וז"ל ולא הבינותי דבריו דאכתי תקשי מנא לי' לרבא דתשומת יד דקר' מיירי בשייחד לו כלי בשעת הלואה אדתקשי לרב יוחנן אימא דקרא מיירי בשייחד לו אחר הלואה דהו"ל מלוה ומש"ה לא אהדרינן קרא משום דמלוה אינו קונ' עכ"ל:

(כלל קד) מחית אינש נפשיה לספקא או לא [א.] קדושין דף ס"ד ע"ב מתני' מי שיש לו ב' כתות בנות מב' נשים ואומר קדשתי את בתי הגדול' ואיני יודע אם גדול' שבגדולות או גדול' שבקטנות או קטנ' שבגדולות שהיא גדול' מן הגדול' שבקטנות כולן אסורות חוץ מן הקטנ' שבקטנו' דברי ר"מ ר"י אומר כולן מותרות חוץ מן הגדול' שבגדולות קדשתי את בתי הקטנ' וכו' כולן אסורות חוץ מן הגדול' שבגדולות דברי ר"מ ר"י אומר כולן מותרות (להנשא לאחרים) חוץ מן הקטנ' שבקטנות. [גמ'] למימרא דר"מ סבר מחית אינש נפשי' לספקא ור' יוסי סבר לא מחית והאיפכ' שמעינן להו דתנן הנודר עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא פסח אסור עד שיצא עד פני פסח רמ"א עד שיגיע (ומשיגיע אין כאן פני פסח ואע"פ שכל יום ויום של פסח פני הוא לחברו לא מחית אינש לספקא שיהא צריך לשאול איזה הוא וכי קאמר פני קמא דכולה קאמר שהוא פני שבכולן) ור' יוסי אומר עד שיצא (דכל חד הוי פני לחברו ולא ידעי הי נינהו אפי' אחרון