כסף נבחר חלק ב שי

להוציא ממנה שוה פרוטה הרי החזיק בהם ואין הבעלים יכולין לחזור בהם והוי מלוה ואינה מקודשת ואפי' רובה בעין והכא בשלא הוציא ממנה כלום ולהכי אמר רשב"א מקודשת דקסבר מלוה שהיא כולה בעין ברשות בעלים היא לחזרה אם בא מלוה לחזור בו חוזר הלכך השתא הוא דיהבה ניהליה וה"ה לאונסין קיימא נמי ברשותי' דאי מתאנסי פטור הלוה) ואמינא להו לאונסין כ"ע ל"פ דברשות לוה קיימי דלא גרע משאלה מה שאלה דהדר' בעינא חייב באונסין מלוה לא כ"ש אלא הכא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו. כתב רשב"א על הא דאמרינן ואי מלוה להוצאה במכר אמאי קנה ש"מ דהכי הלכת' וגרסי' בירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנו ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ורי"ף שלא כתבה משום שסמך עצמו אמ"ש דאינה מקודשת ה"ה לשאר קנינין וקשי' לי מההיא דאמרי' באיזהו נשך ויין אין לו דמשמע הא יש לו יין חייב ליתן ונ"ל דהתם לאו לענין שמחויב לתת לו יין אלא לענין שאם נתייקר היין לאחר מכאן אין כאן ריבית אבל בירושלמי פירשוה בחיוב מקח ממש דגרסי' התם במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ביקש להעמיד מקחו נשמעינה מן הדא והרי לך אצלי יין וכו' הא אם יש לו יין חייב תני ר' חייא אם יש לז חייב ליתן לו ע"כ בירושלמי ונראה לפ"ז דמה שאמרנו דאין מוסרין אותו למי שפרע דוקא בשחזר בו הלוקח אבל בשחזר בו המוכר אי אפשר לחזור בו ומלוה עדיפ' מנתינת מעות דלקנות במלוה מלתא דלא שכיח ולא גזרו בו רבנן וכו' אלא שעדיין יש להתיישב בפירוש הירושלמי דהאיך אפשר שאין מוסרין את הלוקח אפי' למי שפרע ויהא המוכר חייב להעמיד לו מקח עכ"ל:

[ב.] קדושין דף ו' ע"ב אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת (דקיחה משדה עפרון גמרי' דיהיב מידי בשעת קדושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו) בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית האי הנאת מלוה היכי דמי אילימ' דאזקפה דאמר לה ד' בה' (והשתא אמר לה התקדשי לי בזוז חמישי) הא ריבית מעליית' הוא ועוד היינו מלוה (שאף הזוז הזה כבר מחויבת ועומדת) לא צריכ' דארוח לה זימנא (זמן הלואתו ואמר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי וכו' וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשת' הוא דקא יהיב לה הך פרוט' דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה). כתבו תוס' מה שפי' בקונט' דריבית קצוצה לא הוי כיון שאין האשה נותנת לאיש כלום לא נהירא כיון שהוא נותן לה זה פרוט' בקדושין ולא נתן לה כלום הוי כאלו נתנה לו פרוטה ממש והוי ריבית גמור וכו' לכן פר"ת דאיירי הכא שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנו לפרוע ובא זה ונותן למלוה פרוטה לארווח' לה זימנ' וקדשה באות' הנא' וכו' עכ"ל. ורי"ף כתב כרש"י וז"ל ואי קשיא לך היכ' אלימ' הנאת מלוה מגופא דמלוה לא קשי' הנאת מלוה אית' ומש"ה מקודשת בי' מלוה גופא ליתא דיקדש בה דקיי"ל להוצא' ניתנ' עכ"ל. ורא"ש כתב נמי כרש"י אם אמר בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארוח וכו' וכ"ש כאן שמאריך לה זמן לעולם ויש בהנאה זו כמה פרוטות תדע דאמרי' לקמן דבמכר נמי לא קנה אם קנה קרקע במלוה ואמרי' לקמן דף כ"ח יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכו' והאיך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת מלוה וה"ה לענין קדושין עכ"ל. ורשב"א כתב שר"ח פירש דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנ' לך עד כך וכך זימנ' מקודשת ומסרה לה דאי בדלא שקלינהו היכ' עדיפ' הנאת מלוה ממלוה עצמה וכו'. והראב"ד פירש במלוה שהגיע זמנה והמעות בידה דכיון דבע"כ יכול לגבותה הרי הוא כאלו גבאם וכו' ואינו מחוור דכל שלא גבאם מלוה ממש היא ויכולה לפרעם לאחרים ומלותו של זה אינו בעולם עכ"ל. ובב"מ דף מ"ו ע"ב אית' יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה (מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו המעות א"ל הלוקח פרה יש לי שאני נותן לך בדמי השור ונאותו יחדיו וקבל עליו נתחייב בעל הפרה לתת את הפרה ואין אחד מהם יכול לחזור וכו') כתבו תוס' ומקני להו במחילת דמים אע"ג דאמר בקדושין דף ו' המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה היינו כי קדשה או קנה החפץ במעות שחייב לו אבל קדשה או קנה בהנאת מחילת מלוה מועיל כמו ארוח לה זימנא ואדבר עליך לשלטון עכ"ל. ואספ"ז כ' ולדידי לא קשיא הכא במאי עסקינן כגון דאית לי' לשמעון ברשותי' הנהו נ' זוז שנתחייב לו מדמי השור ולא דמי למלוה דאית לי' רשות לאפוקה אבל הכא מעת שנתחייב לו דמי השור ואית לי' לא מצי לאפקינהו אלא מחייב לפרוע לו מיד הלכך הו כפקדון גבי' והוי כנתינת מעות בעין עכ"ל. וע' תוס' ב"מ דף ט"ז שכתבו מלוה אינו קונה במכר והא דאמר ושוין במכר שזה קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים וכו'. וע' שעה"מ פ"ג הלכה ט"ו מאישות שכ' שדברי תוס' דהכא סתרי לתוס' דבדף ט"ו דהתם משמע דמלוה קונה ע"ש וגם נרא' דתוס' גרסי בקדושין גבי מלוה ובמכר ל"ק וכן נרא' מרא"ש בפ"ק דקדושין אכל הרי"ף ורמב"ם לא גרסי הכי:

[פסק] [ג.] כתב הרמב"ם פ"ה מאישות המקדש במלוה אפי' הית' בשטר אינה מקודשת וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתה הי' לו אצלה מלוה על המשכון והחזיר לה המשכון מקודשת שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיעה הנאה לידה. המקדש בהנאת מלוה מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה ר' זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהי' בידך כך וכך יום ואיני תובע ממך עד זמן פלוני מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע ואסור לעשות כן מפני שהוא כריבית ופרשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשומען. כתב הראב"ד הראשונים פירשו כגון שהגיע זמן וכו' [כמ"ש הרשב"א לעיל בשמו]. כתב ה"ה יש מי שכ' שאם הית' מלוה בשטר והחזיר לה השטר בשעת קדושין ויש בנייר שוה פרוט' מקודשת וכן נרא' מדברי רמב"ן ורשב"א ורבינו לא הזכיר חזרת השטר ואפשר שאף הוא ז"ל יודה בזה אלא שא"כ הי' דעתו כשהזכיר דין משכון הי' לו להזכיר זה עכ"ל. ובש"ע אה"ע סי' כ"ח איתא הי' לו מלוה אצלה אפי' בשטר אינה מקודשת אפי' עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד (אבל מרמב"ם משמע אם עדיין בעין בידה מקודשת אבל בכל הסוגי' לא משמע כן וע' חדושי מהרי"ט עכ"ל ב"ש) ואפי' החזיר לה השטר ויש בו ש"פ. טור בשם רמב"ם. ויש מחמירין בזה וכו' מגיד משנה). התקדשי לי בשטר חוב וכו' שמין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ואם לאו הרי היא ספק מקודשת. וכ' ב"ש להרמב"ם אפי' אמר בש"ח לא הי' דעתו על הנייר וכו' ע"ש. הי' לו מלוה אצלה ואמר לה וכו' בהנאת מחילת מלוה מקודשת וי"א שאינה מקודשת וכו'. ועל מה שכתב הרמב"ם והחזיר לה משכון מקודשת כתב ה"ה ויש סוברין דאפי' אינו מחזיר לה המשכון בשעת קדושין מקודשת ודברי רבינו עיקר וכן הסכים הרשב"א וכן נרא' מדברי רמב"ן עכ"ל. ובש"ע שם נמי איתא ויש אומרים שאפי' לא החזיר וכו' והן דברי ר"י בתוס' קדושין דף י"ט ד"ה מלוה וכו' ואפי' אין מחזיר לה המשכון אלא שמוחל לה את המלוה וכו' וא"ת כיון דמקדש