כסף נבחר חלק ב שט

ד"ה אין שכתבו דלכך אין חייבי מיתות נסקלין בשבת אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור דהכא חשיב תיקון דיש לו כפרה. וע' תוס' סנהדרין דף ע"ג ע"ב ד"ה חד שכתבו וא"ת למה לי קרא למעוטי שבת (מניתן להצילו בנפשו) הא מציל גופא קא מחלל שבת דחובל בחברו ואיך יחלל שבת להציל חברו מחלול שבת דאין זה מקלקל בחבור' דאיכ' תקונא גברא כיון דמחייב מיתה כדפרישית לעיל (דף ל"ה) וי"ל דמ"מ ס"ד גזרת הכתוב הוא כר"א בר"ש (דאמר מחלל שבת ניתן להצילו בנפשו) עכ"ל. ועי' תוס' גיטין דף מ"ד ע"ב שכתבו דבשביעית לא מפטר משאצ"ל אלא גבי מלאכת שבת ע"ש. וע' תוס' יבמות דף ו' ע"ב ד"ה טעמ' וכו' הא דדרשינן התם לא תבערו וכו' להורו' דמיתת ב"ד אינה דוחה שבת הך סוגי' דלא כר"ש דלדידיה איצטריך לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב וכו' ועוד אור"י דאי ללמוד על מקלקל בהבערה לחוד קאתי הוי לי' לאשמועינן במקום שאין מצוה בהבערה וכו'. וע' תוס' שבת דף ק"ו. וע' פסחים דף ע"ג דמוכח התם אם תיקן לצורך בן נח אע"ג דלישראל לא חזי הוי תיקון דקאמר השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"א חייב ג' חטאות דתיקן שמוציאו מידי אבר מן החי ע"ש. וע' בבעל המאור פרק האורג שהאריך במשאצ"ל ובמקלקל בחבורה:

[ט.] כתב רשב"א בשבת דף צ"ד ולענין מחלוקת במשאצ"ל פסק ר"ח כר"ש משום דרבא ס"ל כוותי' וכן פסק הראב"ד אבל הרי"ף נראה שפסק כר"י מפני שכ' האי דאמר שמואל אין מכבין גחלת של עץ ואמרי' שמואל כר"י ס"ל וכן פסק הרמב"ן כר"י. ורמב"ן בסוף כל כתבי כתב שאף הרי"ף פסק כר"ש שהרי הביא משנתינו חוץ מן הפתיל' מפני שהוא עושה פחם ואוקמ' כר"ש והני מתני' דמפיס מורס' וכו' כתבו בפ' האורג דאלמ' הכי ס"ל. ומה שכ' בפרק כירה הא דשמואל וכו' ללמדנו בא דלמאי דס"ל כר"ש אפי' של עץ נמי שרי עכ"ל הרשב"א. וע' ר"ן פרק חבית שהקשה למה אסרו חכמים לכבו' דליקה בשבת הא משאצ"ל היא. ותירץ דאם הי' צריך לגופה הי' אסור מן התורה ולכך אסרו אפי' באינו צריך דאין הכל בקיאין בזה לחלק בין מלאכה שצריכה ובין שאצ"ל וכו' ע"ש:

[פסק] [י.] כ' הרמב"ם בפ"א משבת כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב כיצד הרי שכבה הנר מפני שצריך לשמן וכו' אע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ה"ז חייב כתב הראב"ד ר"ח פסק כר"ש עכ"ל. כתב כ"מ מ"כ ההפרש בין משאצ"ל ובין פסיק רישיה דגבי פ"ר אינו מכוין למלאכה כל עיקר אלא שהוא מעשה בהכרח אבל משאצ"ל מתכוין לגוף המלאכ' אלא שאינו מתכוין לתכליתה. מיסוד ה"ר אברהם החסיד בשם אביו ז"ל. כתב רמ"ך תימה לן כיון דפסק כר"י אמאי התיר צידת נחש ומפיס מורסא וכו' וה"ה בפ"י הי"ז תירץ שרבינו סובר שהלכה כלישנ' קמא דצידת נחש ומפיס אתיא אפי' כר"י ע"ש. וטור סי' רע"ח פסק כר"ש דמשאצ"ל פטור. וכתב מ"א והקש' בס' ט"א דף מ' בח"מ סי' תכ"ד פסק הטור החובל בחברו בשבת פטור מתשלומין משום שחייב מיתה וכאן פסק משאצ"ל פטור וי"ל דספוקי מספק' לי' וגבי ממון הממע"ה ול"נ דלר' אבהו חובל חייב אפי' לר"ש אפי' א"צ הדם לכלבו עכ"ל. וביש"ש בב"ק פ"ח סי' כ"ב כתב דחובל דרך מריבה ודעתו שיצא ממנו דם הוי צריך לגופה עכ"ל מ"א. וטור וש"ע סי' ש"מ כ' דנוטל שערו דחייב. כ' מ"א למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מיירי בצריך לשערו. [וזה דוחק ועוד חותך צפרניו מאי איכא למימר וכי צריך לצפרניו. אלא נראה דס"ל כריב"ש ולא כתוס' אלא אתי' אפי' כר"ש כמ"ש לעיל]. ובפ"ח משבת כ' הרמב"ם החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם שיצא מן החבור אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהי' בדם שהוציא כגרוגרת בד"א בחובל בבהמ' חי' ועוף וכיוצא בהם אבל החובל בחברו אע"פ שנתכוין להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב. כ' ה"ה מ"ש מפני שהוא מפרק והוא תולדה דדש הוא מסברתו וכו' דבהמה חיה וכו' נקראים גדולי קרקע וכו' ורש"י פירש מפני שהוא צובע ויש מי שפירש שהוא מפני נטילת נשמה שבאותו מקום ולדברי שניהם א"צ כגרוגרת אלא פחות מכאן חייב וכו' ומ"ש בד"א בחובל בבהמה וכו' פי' דעת רבינו הוא לחייב אף בחובל בבהמה של חברו דרך נקמה שאע"פ שאינו צריך לדם חייב מפני שנתקררה דעתו וכמו שיתבאר פ"י גבי הקורע בחמתו ובפי"ב גבי המבעיר גדיש של חבירו והדין הזה יצא לו מסוגי' שבת דף ק"ה ע"ב וכו'. ומ"ש מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו למד רבינו שכיון שהוא פוסק כר"י במשאצ"ל שהוא חייב כל שהוא עושה הדבר דרך נקמה וכעס נקרא מתקן אצל יצרו וחייב ומה שהקשה שם וכה"ג מי שרי לא רצו להקשות על הדין שאמרו שם מתקן אצל יצרו אלא לומר ובחול נמי מי שרי כלומר שהי' להם לומר בבריית' ודבר זה אף בחול אסור כמו שאמרו בכיוצא בזה בבריית' שבת דף צ"ד גבי נוטל פי הזוג וכו'. אבל רש"י ושאר מפרשים פירשו שהוא מקשה על התירוץ כיון דלא שרי לאו מתקן הוא וזה דעת ההשגות וכו' עכ"ל ועיין פ"ד הל' ח' מחובל ומזיק. ובפי"ב משבת כתב המבעיר כ"ש חייב והוא שיהי' צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור וכו' והמבעיר גדישו של חברו והשורף דירתו חייב אף על פי שהוא משחית מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כק ורע על מתו או בחמתו שחייב וכחובל בחברו בשעת מריבה שכל אלו מתקנין אצל יצרן הרע וכו' ועיין במ"א סי' שי"ו שכתב דחובל לרפואה חייב לכ"ע וכו':

(כלל קג) מלוה אי קונה או לא [א.] קדושין דף מ"ז אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת (ואפי' ישנה בעין) מלוה להוצאה ניתנה (הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענה וכיון דלהוצאה ניתנה הוי לה כדידה ולא יהיב לה מידי) נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת ויש אומרים מקודשת מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר להוצאה ניתנה ומר סבר לאו להוצאה ניתנה ותסבר' אימא סיפ' ושוין במכר שזה קנה ואם מכר לו קרקע שנקנה בכסף אם אמר לו מלוה שיש לי עליך יהא לך בשביל המכר ונתרצה לו קנה הלוקח אם ישנו בעין אי אמרת להוצאה ניתנה במאי קני אמר ר"נ הונא חברין מוקי לה במילי אוחרי (דהך מלוה לא במלוה שיש לו עליה קאמר) אלא שאמר התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר מר סבר כסיפ' לה מילתא למתבעי' וכו' מיתבי האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר הימנה שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובמלוה אע"פ שלא נשתייר מקודשת [בההיא הנא' דמחיל לה גבה] ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ מלוה הרי היא כפקדון עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר מלוה אע"ג דלא נשתייר ומר סבר נשתייר אין וכו' אבל דכ"ע מקדש במלוה (שישנה בעין) מקודשת ומשני רבא דבריית' משבשת' ותני הכא ובמלוה אע"פ שנשתייר אינה מקודשת רשב"א אומר מלוה הרי היא כפקדון במאי קמפלגי [אי בלהוצאה ניתנה פליגי סוף סוף כתנאי אמרה לשמעתיה] אמר רבה אשכחתינהו לרבנן בבי רב דקאמרי במלוה ברשות בעלים לחזרה והוא הדין אונסין קמפלגי (לעולם להוצאה ניתנה לכ"ע ואם שלח בה יד