כסף נבחר חלק ב שח

סובר כריב"ש מדפסק כר"ש והכא פסק כר' אליעזר מכלל דס"ל דנטילת צפרנים מלאכ' שצריכה לגופה. ואלי' רבה סי' ש"מ כתב דנרא' דאף רש"י ס"ל דהוי מלאכ' שצריכה לגופה דלא כתוס'. כן מוכח מתוס' ד"ה אבל בכלי) ועוד אמרי' שם בגמ' מחלוקת ר"א ורבנן לעצמי (בהא הוא דמחייב ר"א שיכול לאמן ידיו לעצמו לתקנו בלא כלי) אבל לחברו ד"ה פטור (אין יכול לאמן את ידיו ליטול יפה בלא כלי):

[ז.] שבת דף ק"ה ע"ב מתני' הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין. [גמ'[ ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע"פ שמחלל שבת יצא ידי קריעה. לא קשי' הא במת דידי' הא במת דעלמא (בריית' דקתני חייב במת דידי' שחייב לקרוע הלכך לאו קלקול הוא אלא תיקון). ופריך הש"ס טובא ומסיק הא ר"י דאמר משאצ"ל חייב והא ר"ש (והשתא מתו אמתו נמי הוי מצי לתרוצי הכי אלא מעיקרא אהדר לאוקמי' כחד תנא ולא מתוקמ' אלא כרבי יהוד' דהא מלאכ' שאינה צריכה לגופה היא כמוציא את המת לקוברו). אימר דשמעת לי' לר"י במתקן במקלקל מי שמעת לי' א"ר אבין האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו [שמשכך את חמתו]. וכהאי גונא מי שרי והתני' המקרע בחמתו יהי' בעיניך כאלו עובד ע"ז (אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו) לא צריכא דקעביד למירמא אימתא אאינשי ביתא (כתבו תוס' ד"ה הא ר"י פי' בקונטרס דבהאי שנוי' נמי לא קשה מתו אמתו וקשה לר"י דע"כ תרווייהו במת דידי' איירי ולא במת דעלמא כדקתני דיצא ידי קריעה וא"כ הוי מלאכה שצריכה לגופה כיון שהיא צורך מצוה כדמוכח לקמן ונר' לר"י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו אבל בעל מתו לא פליג' דבמת דעלמ' פטור דמקלקל הוא ובמת דידי' דאיכא מצוה חשיב מתקן אע"ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב לר"ש תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבור' חייב התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד ע"י קריעה שיכול ללובשו בכל שעה ואית בו חמום ועוד כמו שמחלק לקמן ר"ת דהתם התיקון בא לבסוף אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול עכ"ל) תני ר' אבהו קמי' דר' יוחנן כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר (החובל באדם דמקלקל הוא וחייב דתנן ב"ק ד' כ"ז החובל בחברו בשבת פטו' מלשלם מפני שנדון בנפשו ומבעיר את הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן ב"ק דף ל"ד והוא שהדליק את הגדיש פטור מן התשלומין מפני שנדון בנפשו) א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו (בצריך לדם היוצא מן החבלה לכלבו ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא אצל הכלב) והא אנן תנן כל המקלקלים פטורין (ולר' אבהו פריך) מתניתין רבי יהודא בריית' רבי שמעון (מתניתין רבי יהודה [דאית לי' מקלקל בחבורה פטור ולא אתפרש היכא ול"נ מתניתן ר"י דאמר משאצ"ל חייב הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה דאע"פ שמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולר"י כי האי גונא מלאכה היא משום תיקון אחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור ואע"ג דרישא דמתני' אוקימנ' כר"ש דעל מתו פטור סיפא ר"י. ובריית' ר"ש דאמר משאצ"ל פטור הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל ואפי' מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר"ש לא חשיב דהא משאצ"ל היא אלא משום דמקלקל בחבלה והבערה חייב) ותוס' כתבו ואין נראה דא"כ צ"ל דר' אבהו כר"ש דלא בעי לר"ש צריך לכלבו ור' יוחנן כר"י ואין נראה כדפרישית לעיל. וצ"ל דהך פלוגתא דמקלקל בחבורה קבל' הית' בידם עכ"ל. מאי טעמ' דר"ש מדאיצטריך קרא למישר' מילה הא חובל בעלמא חייב. ומדאסר רחמנ' הבערת בת כהן (בשבת לקמן פ' ר"א) ש"מ מבעיר בעלמא חייב. ור"י התם מתקן הוא כדרב אשי דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין (בשול פתילה של אבר שהוא מדליק ונותן לתוך פיה ודרך בשול הוא זה וחייב על הבשול שאינו מקלקל האבר בבשולו אלא מתקן וצורף). כתבו תוס' ד"ה חוץ מחובל וכו' פירש רבינו שמואל דר' אבהו סבר כר"ש דמקלקל בחבור' חייב ור' יוחנן כר' יהודה וצריך לכלבו ולאפרו לא חשיב מקלקל וחייב אפי' לר' יהוד' וכן משמע מתוך פירש"י וקשה דאטו משום דס"ל כר"י אמר פוק וכו' למאן דתניכר"ש ע"כ נר' דר' אבהו ור"י אליבי' דר"ש פליגי דר' אבהו סבר חובל ומבעיר אע"פ שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לר"ש דגמר ממילה וכו' ור' יוחנן סבר דר"ש נמי לא מחייב אא"כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו דמיל' והבער' איכ' קצת תיקון שהוא צורך מצוה. אבל לר' יהודה אפי' צריך לאפרו וכו' פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחברו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל אפר אע"ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרי' חולין (דף ח') מודה ר' יהודה דלענין שבת דחייב דדוק' לענין ע"א חשיב מקלקל דכתיב ולא ידבק וכו' ולא חשיב לי' נהנה כיון דקלקולו יתר על תיקונו ור"ת מפרש דהא דחשיב לר' יהודה מקלקל בצריך לכלבו וכו' לפי שאין התיקון בא באותו שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה הבערה בא האפר אבל בשוחט בשע' הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי וקורע למרמי אימתו וכו' חשיב לי' לר' יהודה נמי תיקון לפי שבשעת הקלקול בא לו התיקון וכן בהריגת המזיקין חייב לר"י ולר"ש דפטור משום משאצ"ל וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דמחייב לכ"ע שבשע' הקלקול אינו בא התיקון היינו משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול עכ"ל. ועוד כתבו תוס' וא"ת ור' אבהו דמחייב אפי' א"צ לכלבו כיון דאין צריך הא הוי משאצ"ל דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי' צריכה לגופה כדאמר סנהדרין (דף פ"ה) וכן משמע שבת [דף ע"ה וקכ"א] וכריתות (דף כ') וי"ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צ"ל כגון חובל ומבעיר באיסורי הנא' שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה ור' אבהו אע"ג דלא חשיב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופ' חשיב וא"ת צריך לכלבו וכו' היכי חשיב צ"ל מ"ש מחופר גומא וא"צ אלא לעפרה. י"ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטיל' נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש ומבעיר נמי צריך להבער' כדי לעשות אפר כמו מבעיר לבשל קדרה אבל חופר הגומ' נעשי' מאלי' ואינו נהנה ממנה כלום עכ"ל. ותוס' בבא קמא דף ל"ד ע"ב ד"ה חובל כתבו וא"ת ור' יוחנן מ"ט דלא מחייב מקלקל גמור דהא טעמ' דמקלקלין פטורין משום דבעינן מלאכת מחשבת כדמוכח חגיגה (דף י') ולענין חבורה לא חיישי' אמלאכת מחשבת כדמוכח כריתות (דף כ') דאמר הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב ומתעסק לא מפטר אלא מטעם מלאכת מחשבת. מיהו כיון דגמרי' ממילה לא מחייבי' אלא דומי' דהנהו דלא הוי מקלקל גמור אלא תיקון במקצת וכו' עכ"ל. וע' תוס' שבת דף ע"ה גבי פציעת חלזון:

[ח.] סנהדרין דף פ"ד ע"ב והדתנן מחט ליטול בה את הקוץ (ולכך נטלת בשבת) ליחוש דלמא יחבול והוי שגגת סקילה התם מקלקל הוא (וכל מקלקלין פטורין בחלול שבת דמלאכת מחשבת בעי' ואין מחייב מקלקל אלא ר"ש במקלקל בחבור' ור"ש נמי לא מחייב אלא במתכוין לכך דהוי צריך לחבלה אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל). הניחא למ"ד פטור אלא למ"ד חייב. מא"ל. מאן שמעת לי' מקלקל בחבורה חייב ר"ש האמר משאצ"ל פטור. וע' תוס' סנהדרין דף ל'