כסף נבחר חלק ב שו

ה"ז אסור לר"נ משום אבר מן החי. וכ' כ"מ ומצאתי לרשב"א בתורת הבית. וז"ל. לזמן א"י על בני מעים א"נ על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטה ע"י ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה אפי' ע"י ישראל וא"נ טהורה וע"י א"י בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו אינו ישראל ואפי' לאחר שתצא נפשה של בהמה ואף על פי שרמב"ם לא כתב כן שהוא פסק דלישראל שרי ולא"י אסור ולא ידעתי טעם לדבריו שבאותה ברייתא מפורש כן כדאיתא בהעור והרוטב עכ"ל. וכ' לח"מ דרבינו סובר דשאני א"י דלאו בני שחיטה וכמו שהקשו תוס' דהאי סוגיא דסנהדרין סובר כראב"י וס"ד דההיא ברייתא דלא כראב"י דלאו הלכתא היא עכ"ל. ומהר"ם שיף בחדושי חולין תירץ דודאי הרמב"ם סובר דלא כראב"י. וברייתא דהרוצה שיבריא וכו' דוקא לאחר שתצא נפשה מותר בה א' א"י וא' ישראל הא כ"ז שלא יצאה נפשה ישראל מותר בה מן התורה אלא חכמים אסרוהו ואסמכוה אקרא דלא תאכלו על הדם אבל א"י מדאורייתא אסור דעדיין חיה היא אלא לאחר שמתה ס"ד למיסר כיון דלא ניתר בשחיטה וזה פירש קודם מיתה והכי ס"ל לראב"י בהא קאמר ברייתא דא"י מותר בו כיון דלישראל שרי שחיטה ה"ה לא"י נשתרי אותו אבר בשחיט' אבל מ"מ אסור לאוכלו בשחיטה עד שתמות דשחיטה לא הוי כמיתה אף לישראל ואם כן ליכא למימר ליכא מידי וכו' אלא דלישראל לא בעי מיתה אבל אינו ישראל בעי מיתה לכך אף דשחיטה מתרת אותו אבר כמו לישראל דליכא מידי וכו' מ"מ צריך להמתין עד שתמות עכ"ל ע"ש שהאריך עוד. ועדיין אינו מיושב כל הצורך כמו שנראה למעיין בדבריו. ואני אומר ג"כ על דרכו דרמב"ם מודה שלאחר שתצא נפשה לא"י נמי מותר כמו שמותר לישראל. אלא קודם שתצא נפשה לישראל אסור מן התורה משום לא תאכלו וגו' כמ"ש בפ"א משחיטה שעובר בל"ת אלא שאין לוקה מפני שהוא לאו שבכללות ודלא כרש"י חולין דף קכ"א דהוא מדרבנן. וכיון שלישראל אסור בלאו הכי משום לאו אחר ליכא מי איכא מידי. אמנם לדעת הסוברים כרש"י דאינו אלא מדרבנן בודאי בן נח מותר אפי' קודם שתצא נפשה אי אמרי' ליכא מידי וכו' דעל א"י ודאי לא גזרו כן נ"ל]. בטור י"ד סי' כ"ז כתב חתך מבהמה בעודה מפרכסת וכו' אסור לאכול עד שתמות הבהמה אבל לאחר שמתה מותר לאכלה ולהאכילה לא"י. כתב הש"ך בשם מהרש"ל דבהמה של א"י אפי' שחטה ישראל מ"מ אחר שהוא לא נצטוה על השחיטה א"כ בבהמה שלו לא הותרה לו בשחיטה וכו' ובהכי יישב דברי הרמב"ם עכ"ל. ורבים חלקו על הרש"ל בזה עיין תבואת שור:

(כלל קב) מלאכה שאינה צריכה לגופה [א.] שבת דף צ"ג ע"ב מתני' המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו. את המת במטה חייב וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ חייב (אם הוציא דהואיל ומטמ' הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה) ור' שמעון פוטר (אפי' במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכל מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו ולא הי' צריך לה הלכך לאו מלאכת מחשבת הוא לר"ש). כתבו תוס' נרא' לר"י דמהכ' קים לן בכל דוכתא דאית לי' לר' יהודה משאצ"ל חייב דמסתמ' ת"ק דר"ש היינו ר' יהודה וכו' ורשב"א אומר דיש להבי' ראי' מדתנן לעיל דף צ' ר' יהוד' אומר אף המוציא משמשי ע"א דהוי משאצ"ל עכ"ל. עוד כתבו תוס' נרא' לר"י דמלאכה שאצ"ל קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותה צורך כעין שהי' צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף המלאכה ושורשו ולפי זה אתו כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפנים שהוציאו. צד נחש שלו ישכנו אינו צריך לנחש ובמשכן היו צריכין לתחש וחלזון. ומפיס מורס' להוצי' ליחה המזיקתו ואין עומד להכניס אויר ולהוצי' ליח' תמיד אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי להכניס ולהוציא אם הי' צריך מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא אבל לעשות לה פה דמי' למשכן וחייב והריגת המזיקין אין צריך להם ובמשכן הי' צריכין לעורות אילים הנשחטין. וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה ובמשכן הי' צריכין לגומא לנעוץ בה או לדבר אחר. וזב בכיס שלא יטנפו כליו הוי אינה צריכה לגופא שאינו צריך לכיס עצמו ואפי' למנות ראיותיו או נקיים דצריך הכיס מ"מ אין צריך להוצאה זו דה"נ סגי לי' אי יתיב בחד דוכת' ומכבה גחלת שלא יזיקו בה רבים וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה המהובהבת כבר אין צריכין לגופן שבמשכן לא הי' כבוי אלא לעשות פחמין מכבוי זה ומתקנן ע"י כבוי זה שיהיו ראוין למלאכת הצורפין. וכבוי שלא יקדיחו הסימנין בבשולם לא הי' במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי וכן סותר ע"מ לבנות נמי לא מחייב ר"ש דבעי שתהא צריכה לגופ' כגון שסותר ע"מ לתקן יותר ממה שהי' בתחלה כגון שהבנין האחרון טוב מן הראשון כדמוכח בשמעתין כחס על הנר וכן קורע על מתו או שובר כלי' למרמ' אימת' אאינשי דבית' אין צריכין לגופ' דבמשכן היתה הקריעה לצורך תיקון דבר הנקרע ואע"ג דבהוצאה לא בעי ר"ש שיהא לגמרי כמו במשכן דלא בעי מר' לעשות לו טס וכו' או ס"ת להגיה אע"פ שבמשכן הית' הוצאת הנדבה כדי לתקנה לעשות ממנה משכן וכלים במקלקלים כגון מכבה וסותר וקורע מסתבר' דצריך שיהי' ע"מ לתקן כמו במשכן ולא חשיבי המקלקלים צריכה לגופה עד דהוי לגופו ולגופה. והא דלא קרי לה לגופו ולגופה כיון דבעי תרווייהו בכלל לגופ' היא אבל לגבי מר' וס"ת כיון דלא בעיא אלא לגופו דהא לא בעי במר' לעשות לו טס וס"ת כדי להגיה לא הוי בכלל לגופ' ולפי שצריכות הוי כעין דהוי במשכן כמו שפי' הוצרך להשמיענו במר' דלא בעינן לעשות לו טס כמו שהי' במשכן ורש"י פי' דברצונו לא הי' באה לו ולא הי' צריך לה שאינה אלא לסלקה מעליו כמו צד נחש שלא ישכנו או מכבה גחלת שלא יזוקו בה רבי' דברצונו שלא הי' בעולם וכן בפרק ב"מ פי' כחס על הפתילה המהובהבת כבר דאינה צריכה לגופה משום דאין צריך לכבוי זה ואם לא הובערה מעול' הוי ניחא לי' דהואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוי ניחא לי' בה קשה מסותר ע"מ לבנות כמו בתחלה וקורע בחמתו למירמ' אימת' דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהי' בעולם ואין לו' דלא ניח' לי' שיצטרך למירמ' אימת' א"כ מפיס מורס' לעשות לה פה יהא פטור דברצונו הי' שלא הי' מורס' מעולם וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא ע"מ לתפור דברצונו לא הי' נופל בה וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא הי' קרוע אלא צריך לפרש כדפירש' עכ"ל. גמ'] אמר רבה בב"ח אמר ר"י ואמר רב יוסף אמר ר"ל פוטר הי' ר"ש אף במוצי' המת לקוברו (ולא תימא דלא פטר אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוצי' ולא לגופה של הוצאה דאפי' הוא צורך המת פטור) אמר רבא ומודה ר"ש במר' לחפור בו וספר תורה לקרות בו דחייב פשיט' דאי הא נמי משאצ"ל היא אלא מלאכה שצריכה לגופה לר"ש היכי משכחת לה מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה כגון מר' לעשות לו טס ולחפור (מר' שנרצף פיו וצריך להושיב עליו כמין טס דק שיהיה ראוי לחפור) ספר תורה להגיה ולקרות בו קמ"ל:

[ב.] חגיגה דף י' מתני' הלכות שבת וכו' הרי הם כהררים תלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות וכו'.