כסף נבחר חלק ב שה

דבתר שמא אזלי'. ובפ"א מאבות הטומאות כתב נבלה שנתערב' בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבלה אבל הנבלה אפשר שתיטהר כשתסרח לפיכך תבטל. כ' הראב"ד כולה מלתא במנחות אליביה דר"י וכו' אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי בטל ברוב. כ' כ"מ בשם הר"י קורקוס מאחר דבפרק משילין ופ"ג דבכורות מייתי הא דרב חסדא ולא הזכירו שם שהיא אליביה דר"י וגם מדקאמר איהו הכי סתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק ולומר דע"כ לא מסקינן במנחות דאליבי' דר"י קאמר אלא משום דהוי ספק דבטל לגמרי בין למגע ובין למשא ולפ"ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל בטול איסורין וכיון שכן אין לחלק בדין ביטול. אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאית' א"כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשיב הדבר כמאן דלית' משמע דסברי לענין טומאה אין לומר בטל ברוב כמו בשאר איסורין כמ"ש שם תוס' למאי דמפרש לה בנימוחה מעתה אפשר דאפי' רבנן מודו דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל בטול זה עכ"ל. ובי"ד סי' צ"ח כתב ב"י בשם מ"כ כבד ובשר ב' מינים חלב ובשר ב' מינים שומן של הלב ושל דקין מקרי חלב. חלב פרה ורחל מין אחד שומן של צלעות וחזה ואליה ושומן הירך בשר שמן הוא ומקרי בשר ולא חלב. כבש ואיל מב"מ. מאור זרוע ואגור. וכ' רמ"א בסי' צ"ח לענין מב"מ אזלי' בתר שמא אבל לא אזלי' בתר טעמא אם הוא שוה או לא (זה קאי אמה שכ' המחבר אם נתערב מב"מ ונשפך אם נודע שהי' רובו היתר מותר). וש"ך חולק ארמ"א ומסיק לענין טבל ותרומה וערלה ודשיל"מ וכן לר"י דס"ל מב"מ לא בטל וכן לענין יי"נ ותקרובות ע"א דאסור במשהו במינו בכל הני מב"מ מקרי מאי דשוי בשמא אבל בשאר איסורין שמב"מ בששים ושאינו מינו בנ"ט הכל הולך אם שוה בטעם או לא וכן לענין נשפך אזלי' בתר טעם וכן הסכימו האחרונים. ובסי' ק"א כ' ד"מ בשם האו"ה הא דחתיכה הראוי' להתכבד ובריה לא בטלה דוקא במינו אבל שלא במינו הוי בנ"ט דומיא דדבר שיל"מ עכ"ל וכ' ב"י סי' ק' בשם תשובת רשב"א על בריה שנפלה לירקות דאינה בטלה וזהו שלא כדבריו וכו' וכ"פ רמ"א סי' ק"א. ובסי' ק"י פסק המחבר דבר חשוב אוסר במינו בכ"ש וכ"כ הרמב"ם פ"ו ממ"א. ואפ"ה דוקא במינו. כ' הש"ך אבל הרב בת"ח השיג על או"ה ופסק דאפי' שלא במינו אוסר וצ"ע למה לא הגיה כאן כלום עכ"ל. כ' הש"ך בסי' ק"ט איך משכחת דחתיכה הראויה להתכבד שלא במינה כגון שיש כאן ב' או ג' מינים ונודע שאחד מהם אסור כגון ששחט כמה מינים וידוע שאחד מהן נשחט שלא כהוגן ואינו יודע איזהו וכן כל כיוצא בו עכ"ל. דע דרש"י ורמב"ם וראב"ד סוברים ביבש מב"מ מדרבנן צריך ס' ותוס' ורא"ש ורשב"א ור"ן סברי דבטל ברוב אפי' מד"ס. אמנם לרשב"א ור"ן אסור לבשלם בקדרה אחת ואסור לאכלו בבת אחת אבל לרא"ש ומהר"מ מרוטנברק איסור נעשה היתר ומותר לאכלן אדם אחד אפי' בב"א. ויבש ביבש באינו מינו מד"ס צריך ס' משום דשמא יבשלם ויתן טעם כן כ' ס' התרומה ור"ן. ואו"ה כ' הטעם לפי שנקרא דבר שיש לו תקנה שיכול קצת להכיר האיסור ולהסירו. מ"מ בטל שפיר בס' דמאחר שהוא כ"כ מועט ואינו מוצאו נקרא שפיר דבר שאין לו תקנה. ש"ך סי' צ"ח סק"ו. וע' תוס' ב"מ דף נ"ג ד"ה ועולה שכתבו הא דתרומה עולה באחד ומאה בספרי דריש ממקדשו ממנו וכו' ואסמכתא בעלמא הוא דמדאוריית' תרומה וערלה וכלאי כרם בטלים ברוב ביבש ובלח בס' כשאר איסורין עכ"ל. והוא תמוה דהא מיירי הכא במינו ולא צריך ס' לרבנן דמב"מ בטיל. עיין פרי מגדים בפתיחה לתערובות:

(כלל קא) מי איכא מידי דלישראל שרי ולאינו ישראל אסור [א.] סנהדרין דף נ"ט אר"י בר חנינא כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ אדרבה מדלא נשנית לב"נ נאמרה ולא לישראל. ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובדי כוכבים אסור (כשיצאו מכלל בני נח להתקדש יצאו ולא להקל עליהם וכו') והרי יפת תאר (שאסורה להם כדאמר לעיל דף נ"ז) התם משום דלאו בני כיבוש נינהו (ולא נתנה ארץ לכבוש כ"א לישראל שאף לישראל לא הותרה יפת תאר אלא במלחמ' ע"י כבוש) והרי פחות משוה פרוטה וכו' משום דלאו בני מחילה נינהו:

[ב.] חולין דף ל"ג אמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדר"ל (דאמר שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשר' כיון שנחתך הקנה הוי ריאה כמנחה בדקול') מזמנין ישראל על בני מעיין ואין מזמנין כותים וכו' (משום ריאה דהוי כמי שהוציאה מן הבהמה בעודה (מפרכסת) מ"ט ישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעליות' אשתרי לי' א"י דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילת' הני כאבר מן החי דמי אמר ר"פ הוי יתיבנא קמי' דרב אחא ב"י ובעי דאימא לי' מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' ולא אמרי לי' דאמינ' הא טעמא אמר. תניא דלא כרב אחא. הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית מבית השחיטה וכו' וממתין לה עד שתצא נפשה (שאסור לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה משום דלא תאכלו על הדם סנהדרין דף נ"ט) ואוכלו אחד א"י ואחד ישראל מותרין בו. כתבו תוס' משמע טעמא משום דליכ' מידי וכו' ותימא דבסנהדר' (דף נ"ט) פריך והא איכא יפת תאר ומשני דלאו בני כבוש והכי נמי שאני א"י דלאו בני שחיטה ואין להקשות מהא דאמר כותי ששבת וכו' וכן העוסק בתורה וכו' דבדבר שהוא מצוה לא שייך למימר מי איכא מידי ואע"ג דאמר אפי' שני בשבת מ"מ לא דמי הואיל ויש מצות שביתה לישראל כמו בשבת. ואע"ג דבן נח נהרג על העוברין וישראל אינו נהרג נהי דפטור מ"מ לא שרי וא"ת לקמן דף ק"ב פליגי אם אבר מן החי נוהג בטמאים ואמרי' מחלוקת בישראל אבל בבן נח ד"ה מוזהר על הטמאים כטהורין בשלמ' לרבנן אע"ג דאין ישראל מוזהר על אבר דטמא מ"מ אסור לי' משום טמא וכו' אלא לר"מ דאמר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד והא איכא אבר מן החי דעופות הטהורין דלישראל שרי וכי תימא דלא חיישי' כיון דסתם אבר מן החי אסור לישראל א"כ מאי פריך בסנהדרין דף נ"ב מגזל פחות משוה פרוטה. וי"ל דמ"מ אבר מן החי דידהו אסור דטעון שחיטה אע"ג דכותי אסור במשהו גידין ועצמות וישראל לא מתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה ולר"ל דאמר מותר מן התורה דלמ' לית לי' האי כללא אלא סבר כמ"ד הכא אין מזמנים כותים על בני מעיי' עכ"ל. כתב הרשב"א בחידושיו על הא דאמר ר"פ אמינ' הא טעמ' קאמר כלומר וכיון דטעמ' קאמר לא שייך לומר מי איכ' מידי כדאמרי' בסנהדרין דפריך התם טובא ובכולהו יהיב טעמא אלמא בדאיכא טעמא ליכא לאקשוי עכ"ל:

[פסק] [ג.] כתב הרמב"ם פ"ט ממלכים השוחט את הבהמ' אפי' שחט בה ב' סימנין כל זמן שהוא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח. כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שב"נ חייבין עליו ולא ישראל שב"נ אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אף על פי ששחט בה ישראל שני סימנין