כסף נבחר חלק ב שד

דאוריית') שלא במינו מותר דשלא בזמנו שלא במינו אטו מינו כולי האי לא גזרינן. ושמואל אמר חמץ בזמנו במינו אסור שמואל לטעמי' דכל אסורין במינו במשהו שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש (דלאחר זמנו שרי ואפי' בנ"ט ולקמן פריך והא ר"ש קניס) ור' יוחנן אמר בזמנו בין במינו וכו' בנ"ט ר"י לטעמי' דכל איסורין בין במינם וכו' בנ"ט שלא בזמנו בין במינו וכו' מותר כר"ש אמר רבא הלכתא בזמנו בין במינו וכו' אסור במשהו כרב (כך גרס רש"י) שלא בזמנו בין במינו וכו' מותר כר"ש והא אמר רבא ר"ש קנס' קא קניס הואיל ועובר על בל יראה וכו' ה"מ בעיני' אבל ע"י תערובות לא כתב רש"י ש"מ דפסק רבא כל איסורין במינן במשהו ולא שני לן בחמץ אלא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מיני' חלב שנפל לקדרה אוסר במשהו וכן הלכה הא דקי"ל כל איסורין בששי' היינו שלא במינן וכו'. כתב תוס' ור"ת אומר דראיות רש"י אינם ראיות דמה שמביא מאביי ורבא בע"א דף ס"ו וכו' דמטבל ויי"נ מודו ר"י ור"ל והכא אי גרסי כרב ולא מטעמי' אלא דוקא משום חומרא דחמץ וגם רב יהודאי גאון פסק כן דדוקא גבי חמץ פסק רבא כרב ועוד אומר ר"ת דלא גרסי' כרב וסבר רבא כר' יוחנן אפי' בחמץ ומביא ר"ת ראיה דהלכ' כר"י ור"ל ורש"י גופא בע"א דף ס"ו פסק דהלכתא כר"י וכו' ובחמץ בפסח לא עשה ר"ת מעשה אע"ג דשאלתות כתב דרבא אית לי' גם בחמץ בנ"ט עכ"ל. ורא"ש בע"א אחר שהביא דעת רש"י ור"ת כתב ורב אלפס פסק כרב ושמואל והעידו תלמידיו עליו שאח"כ חזר בו ומחק והגיה עליו הלכה כר' יוחנן וכן פסק במסכת חולין:

[י.] ע"א דף ס"ו חמרא עתיקי בענבי ד"ה בנ"ט חמר' חדתא בענבי אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא דהוי לי' מב"מ ומב"מ במשהו ורבא אמר בנ"ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והוי מבשא"מ ומבשא"מ בנ"ט חלא דחמרא וחלא דשיכר' וחמיר' דחטי וחמיר' דשערי אביי אמר בנ"ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד וכו' והוי מבשא"מ ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלי' והאי חלא מקרי והאי חלא מקרי. האי חמיר' מקרי והאי חמירא מקרי והוי מב"מ וכל מב"מ במשהו (לקמן פסקינן דלאו הלכת' הכי אלא אפי' מב"מ בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ). ובדף ס"ט גבי הלכתא אידי ואידי בשתין וכן כל איסורין שבתורה כתב רש"י וכן הלכה רווחת בישראל דמבשא"מ בס' אבל מב"מ במשהו וכו' כתב הר"ן בשם רמב"ן וקשה הא דתנן פ"ב דערלה למה אמרו כל המחמץ וכו' כיצד שאור של חטים וכו' אלמא שאור ועיסה מב"מ הוא ואע"ג דלא הוי חד שמא ולא חד טעמא וכו' ותירץ דשאני עיסה הואיל וראוי להמתין והוי שאור מש"ה הוי לי' מב"מ מהשתא. כתב המרדכי פרק השוכר את הפועל והלכת' כרב' (דבתר שמא) הלכך עיסה ושאור ב' שמות הן ומשערין בס' אע"פ ששניהם עיסה דומי' דחומץ ויין. ואיל ושור ועז ג' מינין אפי' נבלה בשחוטה איכ' מ"ד בגמרא דהוי מבשא"מ וכן ב' מיני עופות או ב' מיני דגים משערין בס' בין טמאין בין טהורין אבל ביצים טהורים עם טמאים חדא מינא דכולהו ביצי מקרי דומי' דחמיר' דחטי וחמיר' דשערי. וכן חלב ובשר ב' מינין עכ"ל (ובי"ד סי' צ"ח כתב דרכי משה בשם האו"ה וה"מ כשהן שלמין אבל החתוכים הכל מקרי חתיכת דג או חתיכת עוף עכ"ל נראה מדבריו דס"ל דבכה"ג הוי מב"מ דבתר שמא אזלינן הואיל וכלהו חתיכת דג ועוף מקרי ע"כ שמן שוין ואין נראה דאין זה שמן העצם שנלך אחריו לענין מב"מ עכ"ל ד"מ). ובביצה דף ל"ח אמתני' וכן האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן פריך הש"ס אמאי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה א"ל ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשר' קבין חיטין של חברו יאכל הלה וחדי אחיכו עלי' א"ר אושעיא שפיר אחיכו עלי' מ"ש חטין בשעורין דלא קאמר להו דהוי מבשא"מ ובטל חטין בחטין נמי נהי דלר"י לא בטיל לרבנן מבטל בטל וכו'. כתבו תוס' מכאן נראה דהלכה כרבנן דמב"מ בטיל וכו' ובחולין דף צ"ז אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים הלכך מבשא"מ דהיתר' (כגון תרומ' וחולין בטעמא. דאיסור' בקפילא. ומב"מ דליכא למיקם אטעמ' אי נמי מבשא"מ דאיסור' דליכא קפילא בששים. ובזבחים דף ע"ט אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא וכו' מבשא"מ בטעמא מין במינו ברובא:

[יא.] שביעית פ"ז משנה ז' זה הכלל כל שהוא בנ"ט חייב לבער מין בשא"מ ומב"מ בכ"ש שביעית אוסרת כ"ש במינ' ושלא במינה בנ"ט כתב הר"ש הא דאמרי' שביעית במינה בכ"ש כגון לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בנ"ט ושלא במינה אפי' אחר הביעור בנ"ט ושאמר שלא במינו כמו ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו' וצ"ע בסוף הנודר מן הירק דאיירי בגדולין וזהו תימא דשלא במינה לא יתכן בגדולין עכ"ל. חלה פ"ג מ"ח הנוטל שאור מעיסת חטין ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה אם כן למה אמרו הטבל אוסר כ"ש במינו ושלא במינו בנ"ט. ערלה פ"ב מ"ו ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות באחד ומאה בין שאין בו וכו' אסור אין בו לעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ בין שאין בו אסור להקל להחמיר כיצד גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנ"ט בין שיש לעלות באחד ומאה וכו' אסור אין בהם בנ"ט בין שיש לעלות ובין שאין וכו' מותר:

[יב.] כתב המרדכי פרק גיד הנשה גבי נפלה טפת חלב על דופן הקדרה. ופסק הראב"ן אם יש בקדרה בלא תבשיל ס' לבטל החלב הנבלע בתוכו לא נעשה נבלה וכו' וא"ת הלא החלב הנבלע בקדרה נ"ט לרוטב שנבלע בה וכי הדר נפק לה הרוטב לתוך הקדרה הוי מב"מ לאסור במשהו י"ל אפילו לר"י דאית לי' האי סברא לא אסר דלא אמר ר"י אלא כשנפלה על החתיכה ונאסרה בטעם החלב שהוא בעין אוסרת שאר החתיכות מפני שהן מינם אבל חלב שנבלע בקדרה אינו אוסר את הרוטב שנבלע בה לאסור את זה שבקדרה משום מין ומינו כי נפלט דהא אינו בעין וכ"ש לרבנן דמב"מ בטל ותדע דאי אמרת איסור הנבלע אוסר היתר הנבלע הא דאמר כלי בלוע מיין נסך מערה ג' פעמים וכו' נימא כי יהיב מים בלע מיד מן המים ואסרן יין הנבלע את מים שנבלעו וכי הדר פלט במים הוי מב"מ ולתסר וכן הא דתנן קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט נימא קדרה תחלה בלעה מן החלב ונאסר מטעם הבשר שבה וכי פלטה הוי חלב נבלה מב"מ ונאסר במשהו אלא ודאי חלב היתר שנבלע וחלב שבחוץ מצטרפין לבטל טעם הבשר הנבלע בקדרה עכ"ל. ע' בכלל חתיכה נעשה נבלה ובכלל דבר שיש לו מתירין:

[פסק] [יג.] בפ' ט"ו ממאכלות כתב הרמב"ם דבר אסור שנתערב בדבר מותר מבשא"מ בנ"ט ומב"מ שא"א לעמוד על טעמו בטל ברוב וכו' נפל חלב כליות לחלב האליה ונמוח הכל אם הי' חלב האליה כשנים בחלב הכליות הכל מותר מן התורה אפי' חתיכת נבלה שנתערב' בשני חתיכות של שחוטה הכל מותר מן התורה אבל מדברי סופרים הכל אסור עד שיאבד דבר האסור מעוצם מיעוטו ולא יהי' דבר חשוב שעינו עומדת ובכמה יתערב וכו' כשיעור שנתנו בו חכמים יש בששים ויש בק' ויש בר'. ובפרק ט"ז הלכה ל"ה פסק כרבא