כסף נבחר חלק ב ש

אדם ופליגי כשדומ' לנו דהוי מחצה על מחצה ומאן דשרי משום דא ימא דשחט רובא ואפי' הן שוין רחמנא אמר לא תשייר רובא ומאן דאסר משום דאימא נשאר רובא קיים ואפי' הן שוים רחמנא אמר שחוט רובא וכו' עכ"ל. [ת"ש] שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיט' אחרת וגמרה שחיטתו כשר' ואי אמרת מחצה וכו' כרוב איטרפה לה. מי סברת בבהמה לא בעוף ממ"נ אי מחצה על וכו' הא עביד לי' רובא אי אינו כרוב לא עביד ולא כלום. כ' הר"ן ואי מחצה אינו כרוב כלו' מדרבנן כדאמרי' לעיל דלמא לא אתי למעבד פלגא הא לא עביד ולא כלום. וליכא למימר דלענין שחיט' אינה כרוב לחומרא מדרבנן אבל לענין טרפה ודאי מדינא הרי הוא כרוב וכיון דשהה מטרפא ליה שהאי אין בו שיעור שחיט' מדרבנן דליתא דאי חשבינן לי' רובא משום שחיט' הוא שאנו רואין אותו כאלו נשחט רובא ואי אפשר לחשבו כרוב לענין טרפ' ולא לענין שחיטה עכ"ל:

[ת"ש] הרי שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש וגמרו שחיטתו כשרה ואי אמרת מחצה כרוב טרפ' הוי. אמר רבא שאני לענין טרפה דבעינן רוב הנרא' לעינים (כלו' רוב גמור שהוא ניכר) (פי' רוב משוער ונרא' לעינים לא שיהא המחצה המצומצם נדון כרוב ולפי מסקנא דלגבי שחיט' נמי בעינן רוב היינו נמי רוב המשוער ולא רוב גדול כמ"ש רובא דמינכר בברכות דף מ"ח אלא רוב גמור המשוער ותניא בת"כ להבדיל בין הטמא וכו' בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה. רשב"א ז"ל). א"ל אביי ולאו כל דכן הוא ומה טרפ' דבמשהו מטרפא היכא דבעינן רובא בעינן רוב הנרא' לעינים שחיט' לא כ"ש אלא דכ"ע מחצ' על מחצה אינו כרוב וכי אתמר דרב ודרב כהנא לענין פסח אתמר הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצ' טמאים רב אמר מע"מ כרוב ורב כהנא אמר אינ' כרוב והתם מ"ט דרב דכתיב איש איש וכו' איש נדחה ואין צבור נדחין (ופלגא נהי דרובא לא מקרי מיהו מכלל יחידים נפקא להו ולא מדחי). ובפסחים דף ע"ט איתא הכי הרי שהיו וכו' רב אמר כרוב הללו עושין לעצמן (בטהר') והללו עושין לעצמן (בטומאה. טהורין לא עבדו בטומא' דהוי כרוב וטמאין לא נדחו לשני דהוי נמי רובא ורובא לשני לא מדחי) רב כהנא אמר אינה כרוב טהורין עושין הראשון וטמאין עושין את השני איכא דאמרי טהורין עושין ראשון וטמאין לא את הראשון דלא הוו רובא ולא את השני דלא הוי מיעוטא. תניא כוותי' דרב ותניא כוותי' דרב כהנא כתרי לישנא. ורב מתרץ הברייתות ולרב כהנא תנאי היא:

[ב.] עירובין דף ט"ו ע"ב אתמר פרוץ כעומד רב פפא אמר מותר הכי אגמרי' רחמנא לא תפרוץ רובא רב הונא ברי' דרב יהושע אמר אסור הכי אגמרי' גדור רובא ומסיק הש"ס תיובתא דר"פ והלכתא כר"פ. תיובתא והלכתא אין משום דדייקי' מתני' כוותי' דתנן ולא יהיו פרצות יתירות על הבנין הא כבנין מותר. כתבו תוס' אין לתמוה דהכא קיי"ל פרוץ כעומד מותר ובחולין מסיק לכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב וכו' ושמא יש לחלק בין מחיצות לאיסור וטומאה. ורמב"ם פ"ז מקרבן פסח פסק כרב. בפ"א משחיט' פסק דצריך רוב. ובפרק ט"ז דשבת פסק פרוץ כעומד מותר. ובפ"ה הלכ' י"ו מסוכ' כ' סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב ג"ט אם כל הסכך הכשר יותר על כל הסכך הפסול כשר. ואם הי' זה כמו זה בצמצום פסול מפני שסכך הפסול כפרוץ הוא נחשב. וע' ראב"ד שכ' הטעם משום שא"א לצמצם וה"ה כ' הא אמרי' בגמ' על מתני' המקרה סכתו בשפודין אם יש ריוח ביניהם כמותן כשר' לימא תהוי תיובתא דר"ה בר"י דפרוץ כעומד אסור ומשני מאי כמותן בנכנס ויוצא וכו' שהוא מעדיף. וזה תימא דרבינו כ' שצריך שיהי' יותר הא פסקינן פרוץ כעומד מותר. וגם כל מפרשים אחרונים ראיתי שסוברין כן שאם הי' כשר כפסול כשר ודעת רמב"ן כן הוא וכו' ע"ש מה שתירץ. וע' בכ"מ שכ' לפי גרסת ר"ת התירוץ במעדיף אליבא דכ"ע. וכ"כ הרא"ש שם וכו'. ועוד כתב הרא"ש בסוכה דף כ"ב דלענין אויר בסכך צריך להיות סכך מרוב' על האויר ולא שייך זה לפלוגתא דפרוץ כעומד דכך ניתנה הלכה שיהא הצל מרוב' ע"ש:

(כלל ק) מין במינו [א.] זבחים דף ע"ז ע"ב מתני' דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם החיה רואין אותו כאלו הוא מים. ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם. ובדף ע"ט מסיק אביי הא דידי' הא דרבי' דתניא ר' יהודה אומר משום ר"ג אין דם מבטל דם (אצל זריק' וכסוי) ואין רוק מבטל רוק (לענין זב) ואין מי רגלים מבטלין מי רגלים (של זב). ורבא סבר דגם ר' יהודה בעצמו ס"ל דמ"במ לא בטיל. כתבו תוס' בכולה ש"ס דקים לן ר"י ס"ל מין במינו לא בטיל היינו משום דסמכינן אשנוי' דרבא עכ"ל. ומסוגיא דהתם מוכח דר"א בן יעקב ס"ל דמ"במ בטיל. וכתבו תוס' מכאן ראי' דקי"ל דמ"במ בטיל דמשנת ראב"י קב ונקי. ובחולין דף פ"ז לענין כסוי איתא נמי מתני' דם שנתערב בדם בהמה רואין אותו כאלו הוא מים רי"א אין דם מבטל דם. ובמנחות דף כ"ב איתא מתני' נתערב קומצה במנחת כהנים וכו' כשרה ר"י אומר במנחת כהן משוח במנחת נסכים פסול' שזו בלילת' עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו:

[גמ'] תנן התם דם שנתערב וכו' רי"א אין דם מבטל דם אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרוב' מדמו של שעיר רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז ור"י סבר מכאן למ"במ שאינו בטל. רבנן סברי מכאן לעולין ודלמא משום מב"מ אי אשמעי' מ"במ ולא אשמעי' עולין כדקא אמרת השתא דאשמעי' עולין משום דעולין ודלמא עד דאיכא תרווייהו מ"במ ועולין קשיא. ולר"י פריך איפכא. ודלמא עד דאיכא מ"במ ועולין קשיא. תנן ר"י אומר במנחת כהנים וכו' והן בולעות זו מזו. וכי בולעות מאי הוי מ"במ הוא אמר רבא קסבר ר"י כל שהוא מין במינו ודבר אחר סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ובבכורות דף כ"ב אמר ר"ל משום ר"י נשיאה הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור ממ"נ אי מיא רובא כיון דעביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר ציר לאו בר קבולי טומאה הוא (דזיעה בעלמא הוא) אמר ר' ירמי' לא שנו אלא לטבל בהם פיתן אבל לקדר' לא. מצא מין את מינו וניעור (שהמים שבתוך הציר מוצאים מים שבתוך הקדרה ומצטרפין יחד וכו' וניעור מתורת ביטול וחוזר. לטומאה) כתבו תוס' לא דמי להאי דאמרי' סלק את מינו וכו' דהתם אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב וא"א להבדילו ובכל מקום שישנו הוא היתר לפיכך שייך לומר סלק את מינו אבל היכא דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים הטמאים אין שייך לומר בו סלק עכ"ל. עיין זבחים דף פ"א דרבנן דאמרי עולין אין מבטלין זא"ז נפקא להו מדכתיב קודש הם (בבכור ומשמע ליה דבהווייתן יהיו שאם נתערבו בדמים אחרים לא אבדו שמם) ועוד איכא תנא דיליף מדכתיב והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו את הדם מה ת"ל דם דם לומר דאם נתערב יקרב דאין עולין מבטלין זה את זה והני תנאי סברי דאין מערבין לקרנות דהאי ולקח מדם הפר מזה בפ"ע וכו':

[ב.] מנחות דף כ"ג אמר רב חסדא נבלה בטלה בשחוטה שאי אפשר לשחוט' שתעשה נבל' ושחוט' אינה בטלה בנבלה שאפשר לנבלה שתעש' שחוטה דלכי מסרחא פרחא טומאת' (אם