כסף נבחר חלק ב רצט

דגרוגרות וצמוקין דכ"ע מקצי דעתיהו צריכין הכנה ואפי' הם ביד א"י עכ"ל. וה"ה בפ"ו מהל' שבת כתב בשם רמב"ן פירות שתלשן א"י לצורך עצמו אסורין משום מוקצה ודברים התלושין שאפאן ובשלן מותרין והוא שיהיו ראוין לכוס הא לאו הכי מוקצין הן ואסורין למי שיש מוקצה בכך ע"כ וכ"כ רשב"א והוסיף לאסור אף הנולד כגון משקין הבאין ע"י סחיטת א"י עכ"ל. וע' ש"ע א"ח סי' שכ"ה פת שאפה א"י לעצמו דיש אוסרין ויש מתירין ובשעת הדחק או לצורך מצוה כגון סעודת מילה או לצורך ברכת המוציא יש לסמוך אמתירים. (וע"ש בט"ז ובמ"א). ובסי' רע"ט כתב ב"י נר שהדליקו באותה שבת לדעת ר"ן ורמב"ן מהני תנאי וי"א שלא מהני וכן נרא' מתוס' ובתשובת בנו של הרשב"ץ כתב שר יב"ש פקפק על רמב"ן שאין התנאי מועיל כיון שנאסר ביה"ש נאסר כל היום ואעפ"כ כיון שרמב"ן הורה להיתר אין בידו לאסור. וא"א הרשב"ץ סתר ראיות ריב"ש ואמר שלא אמרו כיון דאתקצי וכו' אלא בדבר שהוא מוקצה מצ"ע כנוי סוכה ועצי סוכה אבל הנר הזה אינו מוקצה מצד עצמו אלא מצד השלהבת הדולקת בו וכו' וזה אינו סותר למ"ש רמב"ם שאסור לטלטל נר וכו' דמיירי שלא התנה והסכימו עם רמב"ן הבאים אחריו וכן אנו נוהגין בבתינו מימות אדונינו הזקן עכ"ל. וכ"כ בא"ח בשם הרא"ש וכתב שם שצריך לעשות התנאי ביה"ש. ולענין הלכה נראה כיון דמוקצה דרבנן כדאי הנך רבוואתא לסמוך עליהם לטלטל ע"י תנאי. ובש"ע פסק כן. ורמ"א כתב דאנו נוהגין שלא לטלטל אפי' ע"י תנאי. עוד כתב ב"י בשם המרדכי דמותר לטלטל נר לצורך גופו ומקומו וכ"כ האגור בשם ה"ר ישעי' ואין נרא'. ועוד כתב המרדכי יש מתירין לטלטל הנר משום דהוי כגרף של רעי ואין זה נכון. ורמ"א כתב י"א דמי שהיא אסטניס וכו'. מותר. ובסי' תרל"ח כתב בשם הר"ן לדעת הרי"ף לפי גרסתנו מהני תנאי גם בעצי סוכה כשאמר איני בודל והוי כסוכ' שאינה של מצוה אבל תנאי אחרינא לא מהני דתנאי לא מפסיק קדושה בתר דחיילה לפ"ז בעצי סוכה כי אמר איני בודל מהני לאשתמושי בח"ה או בי"ט אם נפלה עכ"ל. ובס' ש"ה כתב בשם מרדכי דמותר ליגע במוקצה אמנם בביצה וכל דבר המתגלגל חיישי' שמא ינענענו ותרה"ד כתב אין היתר ליגע במוקצה אלא א"כ ההנחה ותשמיש במוקצה אינה אלא לצורך דבר שאין מוקצה. ובסי' תצ"ה פסק ש"ע דבי"ט מוקצה אסור. ורמ"א כתב ויש מתירין מוקצה אבל נולד אסור לדבריהם אפי' בשבת. ובסי' תקי"ג כתב הטור בשם ר' יחיאל אפרוח שנולד בשבת אסור בי"ט שלאחריו משום הכנה דודאי שייך בי' הכנה דבעודו בקליפתו לא הי' ראוי לכלום. וכתב ב"י תימא דהא רב דאסר משום מוקצה ולא משום הכנה וכו' ור"ן סובר כר' יחיאל שכ' בריש ביצה וה"ה לאפרוח שנולד וכו' דכל שאינו מכין לעצמו אינו מכין לשבת וכו'. ודין אפרוח שנולד בי"ט רמב"ם ורא"ש פסקו כרב ורז"ה ורשב"א פסקו כשמואל. וע' רמב"ם פ"ו מסוכה שכתב עצי סוכה אסורין כל ימי החג בין עצי דפנות וכו' וכן אוכלין ומשקין שתולין בסוכ' וכו' ואם התנה בשעה שתלאן ואמר איני בודל וכו' מסתפק בכל עת שירצה שהרי לא הקצה אותם ולא חלה עליהם קדושת הסוכה ולא נחשבו כמותה. וע' מגן אברהם סי' תק"א שכתב דמוקצה אסור בהנאה היפך דעת תוס'. וע' סי' תק"ז במ"א. וסי' שכ"ה. ובסי' תק"ה שכתב מ"א דבר הבא מן המוקצה למאן דלית לי' מוקצה הכל מותר דאי בעי שחיט ואכיל כל מה דבגוה. וע' מהרש"א ביצה דף ב' דכ' אף למ"ד מוקצה מותר דבר הנולד ממנה אסור. ולא שרי מהאי טעמא דאי בעי שחיט:

[ל.] כתב שער המלך פ"ז מלולב נסתפק למהר"י בן נעים על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטין בי"ט אם יכול לטלטל הקנ' ששואפין הטוטין ממנו אי נימא כיון דלדידי' אזהר רחמנא משום הבער' שלא לצורך הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצ' או דלמא כיון דלאחריני משרי שרי אין מוקצה. וראי' ממתני' מקבלת אשה הלולב מיד בנה דאע"ג דלאשה לא חזיא וכו' ומהא דגרסי' שבת (דף קכ"ז) מפנין תרומ' טהור' וכו' פשיטא לא נצרכ' דמנחה ביד ישראל מ"ד כיון דלא חזי לי' אסור קמ"ל כיון דחזי לכהן ש"ד וכתבו תוס' ואע"ג דאמרי' בשלהי כירה דבגדי עניים לעשירים לא חזי הכא לכ"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזי מחמת גריעותא. ומהאי טעמא לא אמרי' התם טעמא דבסמוך דאי בעי מפקיר לנכסיה והא דאמר לעיל דף קכ"ה שירי פרוזמי שאין בהם ג' על ג' אין מטלטלין משמע הא יש בהן וכו' מטלטלין היינו לעניים אי נמי אפי' לעשירים בבית עניים עכ"ל תוס'. א"כ הכא נמי מותר לטלטל כיון דלכ"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע אמנם יש לחלק דתרומ' שאני דעיקרו אינו אלא לכהן ומש"ה ודאי אמרי' דלא מקצי ליה משא"כ הכא דעיקרו לדידי' קאי וכו' אכתי יש להביא ראי' ממ"ש תוס' על הא דאמרי' מפנין דמאי פריך הש"ס הא לא חזי ליה. ומשני כיון דאי בעי מפקר נכסיה וכו' השתא נמי חזי ליה כתבו תוס' הוי מצי למימר כדלעיל כיון דחזי לעניים וכו' הרי בהדיא דאפי' בדמאי דעיקרו לדידי' אפ"ה ס"ל לתוס' דלא חשיב מוקצ' כיון דחזי לאחריני וע' ר"ן פרק כירה דפליג אתוס' שם. ולדעתו צ"ל דההיא דתרומ' דמותר בטלטול הואיל וחזי לכהן וההיא דמקבלת אשה וכו' שאני דכיון דעיקרו לא חזי אלא לכהנים וכן לולב לא חזי אלא לאנשים וביה"ש להכי קאי לא מקצי אינש מדעתי' משא"כ גבי נודרת הנא' דעיקרו לאו לאחריני קאי דאפשר דהיום או למחר ישאל על נדרו עכ"ל. ובש"ע סי' ש"ח כתב מוקצה לעשירים הוי מוקצ' ואפי' עניים אין מטלטלין. ע"ש במ"א שכ' הכל הולך אחר בעה"ב. וגם הט"ז כתב הכלל מה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוי מוקצה לעשירים אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצ' לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקו לאשפה עכ"ל:

(כלל צט) מחצה על מחצה אי הוי כרוב או לא [א.] חולין דף כ"ז מתני' השוחט א' בעוף ושנים בבהמ' שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו וכו' חצי אחד בעוף וא' וחצי בבהמה שחיטתו פסולה:

גמ'] אתמר רב אמר מחצ' על מחצ' כרוב הכי א"ל רחמנא למשה לא תשייר רובא רב כהנא אמר מחצה על מחצ' אינו כרוב הכי א"ל רחמנא שחוט רובא. תנן חצי אחד בעוף וכו' אמאי פסול הא עבד לי' רוב מדרבנן דלמא לא אתי למעבד פלגא אמר רב קטינא ת"ש חלקו לשנים (תנור שנטמא אין לו טהרה אלא נתיצ' ואם נשתייר רובו שלם לאו נתיצ' היא) והן שוין שניהם טמאין לפי שאי אפשר לצמצם (שיהיו מכוונים אלא ודאי בחד מינייהו איכא רובא ולא ידעינן בהי מנייהו הלכך לא סלקא טומא' מינייהו) הא אפשר לצמצם טהורין אמאי טהורין זיל הכא איכא רובא זיל הכא איכא רובא אמר רב פפא תרי רובי בחד מנא ליכא (דאי האי רובא האי מיעוטא אבל לענין שחיט' לא הוזכר אלא בחתיכת' וכי קרינא פלגא רוב חתוך ליכא דמכחיש דהאי פלגא דקאי לא מקרי רוב שלם). כתבו תוס' ויש להוכיח מכאן דבידי אדם אפשר לצמצם (אלא התם בכלי חרס כיון דאית ביה גומות א"א לצמצם) מדאפליגו אמוראי במחצ' על מחצה ובפ"ק דעירובין בפרוץ כעומד ואם אי אפשר לצמצם היכי שריא מספק ואפי' למאן דאסר לא אסר אלא משום דאגמרי' למשה שחוט רובא גדור רובא (וכ"כ ר"ן בחדושיו) וה"ר שמעון הי' מפרש דאמוראי דהכא ודפרוץ כעומד מצי סברי כרבנן דא"א לצמצם אפי' בידי