כסף נבחר חלק ב רצה

זמן שלא הסריח חזי לאדם. וי"ל התם בר אוזא נשחט מעי"ט ואין המעים צריכין לאוזא כיון דמבע"י דעתיה למיתב לשונרא אם יסריח חשוב הכנה מעליותא אבל הכא הגרעי' צריכין לאוכל וחשיב כאוכל עצמו עד שיאכל התמרים לכך חשיב נולד ולא מהני מה שדעתו עליהם מאתמול עכ"ל ועיין שבת דף קנ"א על מתני' כופין קערה ע"ג הנר וכו' ועל צואה של קטן אמרי' בגמרא ר' אבין מתני לי' לברי' ועל צואה של קטן מפני קטן (שלא יתלכלך בו) א"ל רב חנן בר רבא והלא היא עצמה מוכנת לכלבים (ולמה לי לכפות כלי יפנום משם שהרי ראוי' לטלטל) וכי תימא דלא חזי מאתמול והתני' נהרות המושכין וכו' הרי הן כרגלי כל אדם (מיהו שמעי' מיני' דמותרין בטלטול ואע"ג דאתמול לא הוי הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתי' עלייהו הכא נמי כיון דאורחי' דקטן בהכי דעתי' עלייהו דלכי תיתי יאכילנה לכלבים. כתב רשב"א יש מקשין על רש"י מדאמרינן בפ"ק דביצה אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים נולד הוא אם אית' מאי קושי' הא כיון דארחיה הכי דעתי' עלי' אלא יש לתרץ דברי רש"י דהתם כיון דאגידא באמה כגופא דמי וכיון דאמה אסור' היא נמי אסורה. אלא דאכתי איכא למידק דב"ה אמר מסלק את הטבלא ונוערה אבל קליפין ועצמות גופייהו לא ומשום מוקצה ואמאי כיון דעתי' דמכלינ' לפרי דעתי' אקליפין למיהב לבהמה. ותו אפר דאמרי' דאסור והא דעתיה אעצים מוכנים וא"כ נמי דעתיה אאפר וי"ל דכל שעומד למאכל אדם ולתשמישו לא יהיב דעתו אלא לכך ולא מסיק אדעתי' פסולת דידי' דאין דעתי' דאינש אלא אמאי דחזי לי' אבל בדלא חזי מסיק אדעתי' לאזמני' לבהמתו'. ורי"ף וגאונים לא גרסי הכי אלא ה"ג צואה של קטן גרף של רעי הוא. אבל בירושלמי מצאתי כדברי רש"י עכ"ל רשב"א. ובביצה דף ל"ג אית' דרש רבא אשה לא תכנס לדיר עצים ליטול מהן אוד (לעשות אוד לתנור משום דלא ניתן אלא להסקה אא"כ נעשה כלי מבע"י) ואוד שנשבר אסור להסיקו בי"ט לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים למימר' דרבא כר"י ס"ל דאית לי' מוקצה והא אמר לשמעיה וכו' וכו' ושדי מעי' לשונרא (ולר"י אסור לטלטל ולתתו לחתול דאתמול מוכן לאדם הוי ולא לכלבים דקאמר אם לא הית' נבלה מע"ש וכו') התם כיון דמסרחי מאתמול דעתי' עלויה (אם יניחנו לצורך מחר והיום לא הי' צריך להם (דלא חזי לאדם היום דלאו אורח ארע' למיכל בי"ט. רש"י בשבת) מאתמול דעתיה עלויה להשליכו לחתול). עוד שם חזר' (ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתקעו בצלי) רב נחמן אסר (משום דמוקצה שלא עשאו לכלי מבע"י) רב ששת שרי וכו' והלכת' יבשת' שרי רטיבא אסור. (הלכת' אליביה דמ"ד דאית לי' מוקצה אבל אנו כר"ש ס"ל בין במוקצה בין בדבר שאין מתכוין וכו' וכלהו שרי בין חזרא בין סמיכות קדרות ובין הקפות חביות וכו' הא אמוראים שאסרו את אלו תלמידי דרב הוי ורב סבר כר"י ואנן קי"ל כר"ש) ותוס' כתבו דדוחק לומר זה. וי"ל דאפי' לר"ש דנהי דאית לי' שנתנו עצים להסקה היינו בדבר שראוי להסקה אבל רטיבא אין ראוי להסקה עכ"ל. ובביצה דף כ"ח אית' אמר ר"י אמר שמואל שפוד שצלו בו אסור לטלטלו בי"ט. (לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה בו צורך י"ט). כתבו תוס' אע"ג דשמואל ל"ל מוקצה שאני שפוד דלאחר מלאכתו אין כאן תורת כלי עליו ולהכי אוסר שמואל דיש עליו תורת מוקצה עכ"ל. ובביצה דף ל' אית' מתני' ומתחילין בערמות התבן אבל לא בעצים שבמוקצה [רחבה שאחורי הבתים קרוי מוקצה ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול]. גמ'] אמר רב כהנא זאת אומרת מתחילין באוצר [בדבר האצור שהי' מוקצה לזמן ארוך] מני ר"ש דל"ל מוקצה אימ' סיפא אבל לא בעצים שבמוקצה וכו' התם בארזי ואשוחי [אין אדם מסיק אותו דעומדת לבנין]. דמוקצה מחמת חסרון כיס ואפי' ר"ש מודה. איכא דמתני אסיפ' זאת אומרת אין מתחילין באוצר מני ר"י היא אימא רישא וכו' התם בתבנ' סריא [שאין ראוי לבהמה וסתמ' לעצים] חזי לטינ'. דאית בי' קוצים. כתבו תוס' וא"ת מ"ש מעצים שבמוקצה דקא אסר ר"י אע"ג דחזיין להסקה. וי"ל דלא דמי דוקא גבי אוצר של תבן לא הקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כ"א ממאכל בהמה ועתה הוא ראוי להסקה ומזה לא הוקצה דעתו אבל אוצר של עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה עכ"ל:

[כא.] ביצה דף ח' ואפר כירה מוכן הוא וכו' אמר רב יהוד' אמר רב ל"ש אלא שהוסק מעי"ט אבל הוסק בי"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. כתבו תוס' הכי הלכת' וכו' ועוד דליכא מאן דפליג עלי' דאפי' ר"ש מודה דהוי נולד גמור כמו מיא בעיב' [דהכי אית' בעירובין דף מ"ה מיא בעיב' מבלע בליע ופריך כ"ש דהוי נולד ואסור ומאי פריך דלמא ההיא כר"ש דמתיר בנולד. אלא ודאי היינו טעמ' כיון דבליעי לא היו כלל בעולם ואפי' ר"ש מודה דהאי נולד אסור ולא דמי להא דמסיק בשברי כלים דהכלי הי' בעולם רק שנשבר. כ"כ תוס' ביצה דף ב' וכ"כ תוס' עירובין דף מ"ו דנולד כה"ג דדבר חדש שלב"ל כל עיקר מודה ר"ש וכ"כ הרא"ש] וא"ת והאיך אנו מסלקין אפר כירה בי"ט לאפות פשטיד' אע"ג דאין ראוי לצלות וכו' ואומר ה"ר יצחק דמוקצה אינו אסור לטלטל בי"ט בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט וראי' מלקמן דף כ"ד ובירושלמי מפרש דהכא מיירי שלא שחט אבל שחט שרי שלא לעקור מצות כסוי עכ"ל וכ"כ תוס' לקמן דף כ"ח ע"ב ד"ה גריפת תנור בשם הריצב"א דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ולכן מותר לגרוף תנור אע"פ שיש בו אפר ואבני' עכ"ל:

[כב.] ע"א דף ס"ו ע"ב תוס' ד"ה אמר כתבו דלא אמרי' יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה ותדע דהמבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי הא כל עצים בשבת מוקצין אפי' נתלשו מאתמול ויש שבח עצים בפת א"כ כשאוכל הפת שנאפה עם העצים יש שבח ואוכל מוקצה אלא ודאי כדפרישית ומוקצה מותר בהנאה עכ"ל (עיין חדושי רשב"א שבת דף כ"ט דהוכיח דמותר ליהנות מן המוקצה מהא דפרכינן התם באיסור' קא מהפך וכו' אא"כ תדחי דשאני הכא דקלי איסורא הא במוקצה בעין אסור ליהנות ממנו והראשון עיקר וכו'). ועיין תוס' כתובות דף ז' שכתבו דהא דאסור לשרוף חמץ בפסח ולא שרינן משום מתוך היינו משום דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו עכ"ל. [אמנם להשתמש במוקצה בידים כגון הדלקה אפי' במקומו שאינו מזיזו אסור אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי. כ"כ רשב"א שבת דף כ"ט]:

[כג.] ביצה דף כ"ו ע"ב בעא מיני' הלל מרבא יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה היכי דמי אי דחזי ביה"ש אחזי אי דלא אחזי לא אחזי (אי דלא אחזי ביה"ש ודאי אסורים דאין כאן הכנה מבע"י ומאן דאית לי' מוקצה הכנה מבע"י בעי דכתיב והי' ביום הששי והכינו וכו') ל"צ דאחזי [ביה"ש[ והדר אדחו (בשבת שנפלו עליהם גשמים על גרוגרת וכו' ותפחו) והדר אחזי (ששזפתן השמש וקא מבעי' לן הך שעתא דאתקצי מי אסרה להו כולי יומא או לא) א"ל יש מוקצה לחצי שבת וכו' איכ' דאמרי א"ל אין מוקצה וכו' אמר ר' זירא תדע [דאין מוקצה] מפולין ועדשים (שאנו מבשלין בי"ט) דהא פולין מעיקר' חזי לכוס שדנהו בקדרה אדחו להו (כל זמן שרותחין) גמר בשולי' חזי להו. א"ל אביי תקשי לך קדרות בעלמ' דה סתם קדרות רותחות הן בי"הש וכו' אלא גמרו בידי אדם לא קמיבעי' לן [כיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצי מדעתי' מפני דחייתו] כי קמבעי' לן גמרו בידי שמים [ע"י חמה דכיון דאין בידו לתקנו אסח דעתי' מיני']. כתבו תוס' אמאי לא