כסף נבחר חלק ב רפו

שהרי עליו שני עדים כשרים מעידין במקצת הממון שכפר בכולו ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים. כתב הראב"ד יש מקשין על זה והלא שטר שעבוד קרקעות הוא. ועוד אני אומר שאין זה דומה לדר"ח דהתם טענה אחת ועדות העדים במקצת כהודאה דמי. אבל הכא שני שטרות שני טענות וכ"ש שהן ב' כתי עדים. ועוד כי הוא עצמו כתב שטוען את חברו נ' בשטר ונ' בלא שטר והודה בשטר וכפר השאר פטור עכ"ל. כתב כ"מ ונ"ל דהכא שתובע לו ג' מאות בשטר ואנו אומרין שבכלל מאתים מנה כשהוא תובעו אינו מיחד לו מה תובע ממנו בשטר ומה בלא שטר ולא מקרי שעבוד קרקעות אלא כשהשטר כשר אבל אי אין כשר לא קרי בי' שטר שעבוד קרקעות. אבל הא קשיא שאלו היה זה מודה במקצת לא הי' צריך לישבע על השאר לפי שלא הי' אפשר לו לכפור ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אבל לא אמרו שתהא העדאת עדים גדולה מהודאת פיו וצ"ע. כתב הש"ך בח"מ סי' ל"א ואיני מבין תירוץ כ"מ דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוון למ"ש הב"ח דאינו גובה הקטן רק מבני חרי וכמ"ש הר"י מיגאש אבל לדעתי זה אינו דודאי מנה גובה ממשעבדי ממ"נ. אבל נ"ל לתרץ דרמב"ם לא מיירי הכא משעבוד קרקעו' אלא לומר דדין זה דומה לדר"ח. ותפרש דברי הרמב"ם בדלית קרקע. ומה שהקשה כ"מ דהא אינו יכול לכפור לק"מ דדוקא במודה פטור מטעם דהוי לי' הילך משא"כ בשאינו מודה על השטר וכמו שחלקתי בסי' ע"ה עכ"ל. ובסי' ע"ה סעיף ד' כתב ש"ע האי דינא דר"ח דהעדאת עדים מחייבו שבועה וכ' רמ"א וי"א (הגמ"ר בשם שערי רי"ף) דוקא שהעדים מעידין על פה ובלא קנין אבל אם כתבו בשטר או שיש כאן קנין אין עדים מחייבין אותו שבועה דשטר הוי כהילך. ויש מי שחולק (בית יוסף) כתב הש"ך אבל אם כתבו השטר וכו' פי' ואין הלוה מוד' על מה שבשטר או קנין ועל זה כתב ב"י ואינו נראה. דאע"ג דשטר הוא הילך היינו היכא שמוד' מה שבשטר אבל אם אינו מוד' לא שייך הילך אא"כ יש לו קרקע דאז פטור משום שעבוד קרקעות או משום שאינו יכול לכפור הוי הקרקע הילך כמו שפירש"י בפ"ק דב"מ עכ"ל. ובסי' פ"ח כ' ש"ע אין הודא' בשטר חשוב' הודא' להתחייב שבוע' מה"ת על הכפיר' וכו' דשטר הוי כמו קרקע כיון שהוא על ש"ק. כתב סמ"ע עיין פריש' שהוכחתי דאפי' אין ללוה קרקע כלל אפי' משועבדים אפ"ה חשיב השטר כקרקע כיון דנכתב השטר כדי לטרוף בו עכ"ל. וכ' הש"ך ואין נרא' דאם אין לו קרקע לא חשיב שטר קרקע וראי' מתוס' ב"מ דף ד' ע"ב וכ' ב"י מיהו שטר הילך הוא אע"ג דלית לי' קרקע מיהו אם אין לו נכסים כלל י"ל דלאו הילך הוא ואע"ג דמדברי רש"י ב"מ דף ד' ע"ב משמע דלא הוי הילך אלא מטעם שהקרקעו' משועבדים לו בשטר היינו דרש"י מיירי התם אפי' באינו מודה אבל במוד' נרא' כב"י דאפי' לית לי' קרקע הוי הילך וכן דעת הרבה פוסקים דבדבר שאינו יכול לכפור הוי הילך עכ"ל ש"ך. (אבל מתוס' ב"ב דף ק"ח ע"ב נרא' שסוברים דלא חשיב הילך אלא שטר דגבי ממשעבדי):

[יז.] בפ"א מטוען כ' הרמב"ם כור חטים יש לי בידך בודאי ונתבע אומר איני יודע אם חטים או שעורים ה"ז נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורים. כתב הראב"ד זה אינו שאינו משלם שעורים והיינו דרבה בר נתן אא"כ תפס ואיכא דדחי לה דכיון דאיכא שבוע' היסת אי אישתבע דלא ידע אי חטין הוי אי שעורין הא אודי הודא' גמור' דאית ליה כל דהו ולא דחיי' הוא הלכך משלם ויש לו פנים אבל הי' צריך לגלות עכ"ל. וכ' ה"ה בפ"ה משאל' שמסוגי' דהמניח מוכח דלא כרמב"ם ומסיק כדברי הר"א ובבא לצי"ש חייב בשעורין וכ"כ בעל העיטור עכ"ל. ובפ"ג מטוען כתב הרמב"ם מנה וכו' יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והא לך ה"ז פטור. כתב ה"ה מדבריו נר' שאע"פ שהכלי הוא פקדון אם לא אמר הילך אע"פ שהוא בעין הו"ל מוד' במקצת אבל רמב"ן ורשב"א הוכיחו מסוגיא דפ"ק דמציעא דכל פקדון שהוא בעין אפי' באגם הוי הילך עכ"ל. ועוד כתב הרמב"ם ואם אמר התובע אין הכלי שלי כולל בשבועתו שזה כליו ואם הודה הנתבע שאין זה כליו ונתחלף לו באחר ה"ז חייב שבוע'. וכתב כ"מ דס"ל לרמב"ם דמשכון לאו הילך ותימא על הטור שכתב על זה ואפשר דס"ל לרמב"ם דמשכון לאו הילך איך קאמר בלשון אפשר שהרי בפ"ד מטוען כתב דמשכון לאו הילך עכ"ל. ועיין ש"ע ח"מ סי' ע"ב. ע"ה. פ"ז. פ"ח. שנ"ב ת' ותמצא כל חילוקי מודה במקצת ונלאתי לכותבן כי רבים הם. ועיין ריטב"א קדושין דף ח' שכתב שמעינן מהכא דמאן דמוד' במקצת ואמר הילך משכון זה במה שאני חייב דלא חשיב הילך דמשכון אינו חשוב פרעון וכו' ודוקא בהא אבל מלוה על המשכון ההוא משכון כיון דקני לי' מדר"י חשיב הילך ואם אמר המלו' מנה הלויתיך עליו והלוה אמר חמשים ואיכא ראי' דליכא מגו הרי הלוה פטור משבועת מוד' במקצת דמשכון חשיב הילך ונשבע היסת ונפטר מורי נרו עכ"ל:

[יח.] כתב ש"ע ח"מ סי' פ"ח סעיף ט"ז וכן אם תבעו חטים והוד' בהם ואח"כ תבעו שעורין וכפר כיון שהודה בתביעת החטים קודם שתבעו שעורין אינו מודה מקצת הטענ' ומשלם חטים ונשבע היסת על השעורין. וכ' רמ"א וי"א דבהנך נמי רואין אם הנתבע מיהר להודות קודם שיפסיק התובע לתובעו חייב. וכתב סמ"ע ועיין פרישה שם כתבתי טעם למה כתב כאן י"א דמשמע דאיכא דלא ס"ל הכי ולעיל סי"ד הכל מודים דאם תובעו כור חטים וקודם שישלים דבריו לומ' וגם כור שעורים וכו' אם כמערים חייב דשאני בהא דלא מהני לי' ערמתו אלא שא"צ לישבע על השעורים אבל החטים צריך לשלם לו וכן בדין שלפני זה שחייב לשלם לו השעורים עכ"פ ולא בא אלא להפטר משבוע' על החטים מש"ה לא חשדינן לי' שיערים בשביל זה עכ"ל. וש"ך כתב ולא נהירא דהא משמע לעיל סי"ד שמבקש ליתן השעורין וערמתו אינו רק לפטור מן השבוע' שכן פי' רש"י ור"ן וכו' אלא נרא' דשאני התם כיון דלא הודה מה שתבעו רק מין אחר משא"כ הכא שהוד' לו מה שתבעו עכ"ל:

[יט.] כתב הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קט"ו דכל שבועת השומרים אינו אלא כשבעל החפץ טוען שמא דרמי רחמנא שבועה עלי' שלא יהא כל א' טוען אבד חפצך שהרי אין הבעל יודע אם משקר אבל כשהבעל טוען ברי לא רמי רחמנא שבוע' עלי' דחזקה אין אדם מעיז וכן משמע מתוס' ב"ק דף ק"ז ממ"ש בשם ריב"א וכן משמע מה"ה פ"ב משכירות עכ"ל ש"ך אמנם מהסמ"ע ושאר אחרונים נרא' דאפי' אם בעל החפץ טוען ברי שפשע השומר חייב השומר ש"ד. ועיין ש"ך סי' נ"ב ס"ק י"ב [כ.] בפ"ט מנזקי ממון כתב הרמב"ם היו הב' השוורים הרודפים (אחר שור אחר) א' גדול וא' קטן הניזק אומ' גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראי'. לא היתה שם ראי' ברור' שזה הזיק אלא עדים מעידים שא' משני אלו הזיק משלם המזיק כמו שאומר ואם טען הניזק שאת' יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק נשבע שבועת התור' ומשלם כמו שאמר שהרי הודה במקצת. כתב הראב"ד אתם ואמועד קאי ומתני' דקתני המע"ה דקאמר שמא תם הזיק דליכא שבוע' גבי' ואי תימא ליהוי כמחויב שבועה שאינו יכול לישבע דהא אומר מקצת ידענא ומקצת לא ידענא התם תובע אותו בברי ואומר לו באמת אתה יודע עכ"ל. כ'