כסף נבחר חלק ב רפד

לפיכך אני אומר דבמשכון שאינו שוה אפי' ידעינן בודאי דאיכ' בידי דמלוה אעפ"כ חייב לוה לפרוע העודף ואע"פ שאפשר שאין ב"ד נזקקין לכוף את הלוה כ"ז שהמלוה עובר בלא תחמוד היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עברה זו אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצי"ש לפרעו את העודף כיון דלא קי"ל כשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אין חיוב הלואה תלוי במשכון כלל ואפי' אית' למשכון נמי ואפי' למי שפוסק כשמואל הא מוקי מתניתין בדפירש שאינו מקבלו אלא לפי שווי דמיו וכו' ולענין נ' הלוא' ונ' חבלה מודינא דודאי נתבע פטור דגורם לממון הוא אבל לאחר שנשבע נחבל מסתברא לי דחייב דהיינו ר' חייא קמיית' (ב"מ דף ג'), וה"נ אנן סהדי דחמשין דחבלה אית לי' גבי' כיון שכבר נשבע אע"פ שבשעת תביעתו לא הוי כאן עדים במקצת וחזינן לעיל שכל שיצאתה הודאה מפיו בפטור אע"פ שאח"כ בא לו צד חיוב אינו מתחייב עליה נראה לי שאין למדין ממנה לנדון זה דשאני התם שעל הודאתו אתה מחייבו וכבר יצאתה מפיו בפטור. אבל בדר"ח קמיית' על הודאת עדים אתה מחייבו ומה יעשה זה שבתחל' לא היו לו עדים ואח"כ באו. ונחבל נמי כשנשבע הרי אנו עדיו ושמעינן ממתני' דכל שומר שכר שאבד אותו דבר המופקד בידו והמפקיד טוען כך וכך הי' שוה ונפקד מודה במקצת חייב. וכ' הר"י הלוי כיון שכן היכא שאמר שומר אנא לא ידענא כמה הי' שוה ובעל הפקדון אומר כך הי' שוה והוי שומר מחויב שבוע' ואינו יכול לשבע ומשלם ואין התובע חייב שבועה כלל. והק' הוא בעצמו על דבריו מירושלמי פרק הכונס חד בר נש אפקיד חד שק צרור ארעו אונס הדין אמר סיגין הוי מלא והדין אמר מטכסא הוי מלא אמר ר' אמי ה"ז נשבע ונוטל והתם בודאי בטוען שמא סיגין דאי בטוען ברי פטור לגמרי דה"ל כטענו חטין וכו' וכיון שכן הרי הוא הודה במקצת החיוב וא"י כמה והוי לי' למפקיד ליטול בלא שבועה ותירץ דלא אמרינן משואיל"מ אלא בזמן שאם הי' טוען ברי מה שהוא טוען איני יודע הי' מתחייב שבועה כגון נ' ידענ' וכו' אבל הכא אלו הוי טעין ברי סיגין לא הוי מחויב שבוע' דמה שטענו לא הודה. כי אמר נמי בשמא לאו מחויב שבוע' שאי"ל. והק' א"כ למה ישבע התובע ויטול הוי לי' כאומר מנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור ותירץ דהכא בדליכ' דרר' דממונ' אבל הכא דודאי איכ' דרר' דממונ' דהא ודאי אפקיד גבי' אלא דאיהו לא ידע אי סיגין וכו' נשבע התובע דידע ונוטל עכ"ל ורמב"ן חלק עליו בדין זה ואמר דודאי כי אמר מנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור אפי' איכ' דררא דממונ' וראי' מדתנן (ב"מ דף צ"ז) משאיל אומר שאולה מתה והלה אומר א"י חייב והוינן בה מדרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר א"י דפטור וכו' והא התם דאיכ' דררא דממונ' דהא שאלה ולא ידע אי נפק מזמן שאלה או לא ואפ"ה פטור דכלל' הוא דכל שאינו יודע בחיוב פטור ובחזרה חייב וכו'. ורשב"א דחה קושי' זו דהתם אין הנתבע מודה בשום חיוב שאם בשעת שכורה מתה אינו חייב כלום אבל הכא אפי' מלא סיגין אפ"ה מחייב לשלם דמי סיגין וכו' אבל עיקרן של דברים שאין לירושלמי עסק בדין זה כלל דהתם מפני תקנת נגזל באשו נגעו בה וכו' ואין זו מענין שמועה זו וכו' ומ"מ יש לדקדק בדינו של הר"י הלוי שומר שאבד מה שהופקד בידו ואמר איני יודע כמה הי' שוה למה אנו דנין אותו כמחויב שבועה ואי"ל ומשלם הרי אינו מודה בדבר שבמדה וה"ל כמו מה שהנחת אתה נוטל דפטור ועוד שאינו כופר בב' כסף וכו' תירץ רמב"ן דלא דמי וכו' ה"נ הרי הוא כאומר פרוטה ידענ' שהי' שוה ואידך לא ידענ' ומ"מ דוקא באומר שיודע אני שהי' שוה ממון. אבל אם אמר איני יודע אם שוה כלום פטור דאין כאן הודאה כלל זה דעת רמב"ן ורי"ף ור"י הלוי אבל הראב"ד חלק עליו מן הקושיו' שלמעל' עד כאן לשון הר"ן:

[יב] שבועות דף מ"ב מתני' אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין כיצד בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והלא אומר א"י אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור. זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב. גמ'] אמר אביי לא שנו אלא דא"ל בית סתם אבל בית זה ידוע טענתיה (שנראית חסרונה). אמר לי' רבא אי הכי אדתני סיפ' וכו' ליתני אבל בית זה מלא חייב אלא אמר רבא לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה וכו'. כתבו תוס' פי' ריב"א דנפק' לי' מההי' דדריש ב"ק דף ס"ג שמלה למעוטי דבר שאינו מסוים ובמכילת' מפרש לי' מכסף או כלים מה כסף שדרכו לימנות אף כלים מכאן אמרו כל טענה שאינה במדה וכו'. ועוד כתבו תוס' הא דתני עד הזיז וכו' למ"ד הילך פטור צריך להעמיד כגון זה עצמו שמודה אינו בעין עכ"ל. וע' דף מ"ו תוס' ד"ה בטוענו. כתב הר"ן תמהני מה שהנחת אתה נוטל למה פטור והרי כשאנו רואין הפירות הודאתו ידועה ועדיין הוא עומד בה. ונ"ל דהיינו טעמ' משום שבשעה שהודא' יוצאה מפיו בעינן שתהא דבר שבמדה ואע"פ שאח"כ מודה בדבר שבמדה כיון שהודאתו הראשונ' לא חייבתו שבועה שוב אינו חייב בהכי עכ"ל. ועוד כתב שם היכא שטוענו בדוק' והוא מודה לו בשוה אין הודאה ממין הטענה אבל אי טענו שוה והוא מודה לו בדוק' חייב עכ"ל (כן מוכח מסוגי' דהתם):

[יג] כתב בית יוסף בסי' ע"ה ופ"ז בשם הרשב"א יש לחקור שבועת מודה במקצת אם הוא דוקא במודה שהוא חייב מקצת ממש או דילמ' אפי' בכופר הכל אלא שמתחייב במקצת מתוך טענתו כגון שתבעו מנה ואמר לא לויתי וחזר ואמר לויתי חמשים ופרעתים דהוחזק כפרן לאותן ממון וכו' ומסתבר דוקא מודה במקצת ממש דאשר יאמר כי הוא זה כתיב ובדר' חייא קמיית' אינו מתחייב אלא מתוך טענתו דאלו אמר לויתי ופרעתי לא הי' מתחייב ואפ"ה דוקא בעדים ומק"ו הא לאו הכי לא עכ"ל. ובתשו' אחרת כתב שמעון כופר הכל ואין עליו אלא היסת זולתי על הריבית שהוצרך ללוות בריבית ולפרוע לב"ח שנכנס לו ערב בשביל ראובן שבזה רואה אני לחייב את שמעון וכו' ומ"מ אע"ג שיתחייב שמעון באותו סך הריבית אין חיוב זה עושהו כמודה במקצת להתחייב שבועת התור' על מה שכפר שאין המתחייב במקצת מתוך טענת הכפירה כמודה במקצת מפורש בפיו וזה נ"ל אמת עכ"ל (וע' משנה למלך פ"א הלכה א' מטוען שכ' דבתשובת רשב"א ח"ב סי' רמ"ו נראה שדבריו שם סותרין לכלל זה ויש לחלק עכ"ל):

[פסק] [יד] בפ"א מטוען כתב הרמב"ם הטוען את חברו במטלטלין והודה לו במקצת ה"ז משלם מה שהודה בו ונשבע על השאר מן התור' שנא' אשר יאמר כי הוא זה וכו'. הטוען מטלטלין על חברו וכפר בכל או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך או שאמר אמת שהי' לך אצלי אבל מחלת או נתת לי או מכרת או החזרתי לך או שטענו חטין והודה לו בשעורין בכל אלו פטור משבועת התורה אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת. ובפ"ג מטוען כתב אין מודה במקצת חייב שבועה מן התור' עד שיודה בפרוטה ויכפור בשתי מעין כסף או יתר וכו' ולקמן כתב בד"א בכסף וכו' אבל הכלים אין משערין את דמיהן ואפי' הן עשר מחטין בפרוטה וטענו שתי מחטין הודה באחת וכפר באחת חייב וכו'. אין מודה במקצת חייב שבועה עד שתהי' הודיה מן הטענה וכו'. מנורה גדולה יש לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה ה"ז פטור אבל אם טענו מנור'