כסף נבחר חלק ב רפ

בנאנסה בלא כי הוא זה לא מחייב דהכי משמע ליה פשטי' דקר' לאצטרוכי כי הוא זה בהדי נאנסה ולא נאנסה בהדי כי הוא זה אבל כופר הכל פטור לכ"ע בכ"מ אפי' במקום דיכול להעיז דגזרת הכתוב הוא כי הוא זה וכו' ולא גרס ר"ת אבל בפקדון מעיז. ותוס' הקשו על פי' ר"ת נמי ונראה כפי' ריב"א דמפרש כי הוא אמלוה דכתיב הלכך בפקדון נמי לא מוקמי אלא בטענה השייכ' במלוה דהיינו כפירה והודאה אבל טענת נאנסה לא וה"ק מ"ש טענ' דשייך במלוה מטענת נאנסו ומסיק כדרבה וכו' כלו' בטענה השייכ' במלוה כגון כפירה והודאה דאין מעיז לכפור במידי דידע ביה חברי' אבל בפקדון וכו' מעיז ומחייב בלא הודאה דאם כופר הכל הי' פטור במודה במקצת נמי פטור במגו. ומיהו בטענת כפירה אפי' במקום דיכול להעיז נמי פטור מגזרת הכתוב וכו' עכ"ל. וכ"כ הרא"ש כריב"א. עיין שלטי גבורים שהקשה לדעת ריב"א דטעם דכופר הכל פטור משום דחברו מכי' בשקרו למה לא נאמר כן גם לגבי תובע דחזקה מה שתבע הוא אמת כיון דחברו יכול לידע בשקרו בשלמ' לפי ר"ת אתי שפיר פטור הנתבע דגזרת הכתוב הוא. גם לפירש"י ליכ' להקשות דלדעתי מש"ה דחק רש"י לטעם קבלת טובה דהשת' דוק' לגבי לוה איכ' למימר כך ולא לגבי תובע אבל לפי' תוס' קשה וצ"ל דהוי מגו להוצי' (ונר' דצריך לכתוב כמו מגו להוצי' דאל"כ אין הבנה לדבריו):

[ג.] כתובות דף י"ח (וכן אית' בדוכתי טובא) תניא ר' אליעזר בן יעקב או' פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס ה"ז נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו וחכ"א אינו אלא כמשיב אבדה ופטור וראב"י ל"ל משיב אבדה (בתמי') אמר רב בטוענו קטן והא אין נשבעין על טענת חש"ו אלא גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא אי הכי טענת אחרים הוא וכו' אלא הכא בדרבה קמפלגי (לעולם בטוענו קטן והא דאין נשבעין על טענת קטן ה"מ בשטוענו קטן אני נתתי לך וקרא כתיב כי יתן איש אל רעהו ולא קטן אבל קטן שבא בטענת אביו אית לי לראב"י נשבעין ורבנן פליגי אפי' בטוענו גדול וקרי ליה משיב אבדה ובדרבה קמפלגי כן פירש רש"י ותוס' הקשו עליו חדא דעיקר תירוץ חסר מן הספר וכו' ונראה דה"פ לעולם בגדול מיירי אלא אמאי קרי טענת עצמו דלרבנן דסברי בבנו מעיז טענת עצמו היא וה"ק ראב"י פעמים שאדם נשבע על מה שאתם מחשיבים טענת עצמו אבל לדידי דאינו מעיז טענת אחרים הוא עכ"ל) דאמר רבה מפני מה וכו' א"א מעיז ראב"י סבר לא שנא בו ול"ש בבנו (אפי' הוא קטן) אינו מעיז (ולהכי קרי לי' מטמנת עצמו משום דטענת קטן בעלמ' לית ביה מששא) הלכך לאו משיב אבדה הוא ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז (ואפי' הוא גדול ומדלא העיז משיב אבדה הוא):

[ד.] ב"מ דף ד' א"ר חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והילך (לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן) חייב (לישבע על השאר ול"א הני דקמודי הואיל ואיתנהו בעינייהו כמאן דנקט להו דמי אלא כשאר מודה במקצת) ורב ששת אמר הילך פטור מ"ט כיון דאמר לי' הילך הני זוזי דקא מודה אגווייהו כמאן דנקט להו מלוה דמי באינך חמשים הא לא מודי הלכך ליכ' הודה במקצת הטענה מיתבי סלעין דינרין (שטר שכתוב בו סתם סלעין או דינרין) מלוה או' חמש ולוה או' שלש ר"ש בן אלעזר או' הואיל והודה במקצת ישבע ר"ע או' אינו אלא כמשיב אבדה ופטור (מדהוי ליה למימר שתים והשטר מסייע דכיון דלא פירש ניכרין הדברים ששני' הי' לכך לא הוצרך לפרש כו') טעמ' דאמר שלש (קס"ד מדנקט פלוגתייהו בחמש ושלש ולא נקט לוה אמר שתי' ש"מ בשתי' לא מחייב רשב"א דכיון דכל הודאתו בשטר כתוב' דשטר נמי שתי' משמע וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדין על כך אבל כי אמר שלש סלע השלישי מלוה ע"פ הוא) הא אמר שתים פטור כו' והאי שטר דקמודי בי' הילך הוא וש"מ הילך פטור לעולם שתים חייב ודקתני שלש לאפוקי מדר"ע כתבו תוס' לר"ש בן אלעזר אי שתים פטור יהא נאמן בשלש מגו דאי בעי אמר שתים וי"ל כיון דהילך פטור אם יאמר שתים הוי כופר הכל ואין אדם מעיז ולר"ע לא הוי עזות דמסייע ליה שטרא עכ"ל. ובד"ה לעולם ב' חייב כתבו תוס' ואע"ג דשתים חייב חשיב לי' ר"ע משיב אבדה דכשאמר שתים נראה יותר נאמן לפי שהשטר מסייע עכ"ל. ומסיק הש"ס לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא דקא מסייע לי' שטרא. א"נ משום דהוי לי' שעבוד קרקעות ואין נשבעין וכו' איכ' דמותיב מסיפ' ר"ע אומר פטור טעמ' דאמר ג' הא ב' חייב והא שטר הילך הוא וש"מ הילך חייב לא לעולם ב' נמי פטור והאי דקתני ג' לאפוקי מדרשב"א וכו' הכי נמי מסתבר' דאי ש"ד ב' חייב בג' היכי פטר לי' ר"ע האי אערומי קא מערים סבר אי אמינ' ב' בעינן אשתבועי אימא ג' דאהוי כמשיב אבדה ואפטר אלא ש"מ ב' נמי פטור. כתבו תוס' וא"ת כיון דהילך חייב כי אמר נמי שתים אינו כופר הכל א"כ אם אמר ג' יהא נאמן במגו דאי בעי אמר שתים. וי"ל דס"ל דאינו טוען ברצון מה שהשטר מסייע לפי שנראה שמחמת השטר מודה עכ"ל. כתב אספ"ז למדנו מדברי רש"י דוקא משום שעבוד' הוי השטר הילך הא לאו הכי אע"ג דלא מצי כפר בי' מודה במקצת גמור הוא א"כ שמעי' הטוען מנה חמשים בכתב יד וחמשים בע"פ והוד' בנ' של כתב יד ואפי' הי' נאמנות בו חייב כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא רמב"ן ז"ל עכ"ל. ופריך הש"ס למ"ד הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה (דילפי' מכלל ופרט) הא כל קרקע הילך הוא. איצטריך היכא דחפר בה בורות כו' (דלאו הילך הוא שהרי קלקלה) (כתבו תוס' גם למ"ד הילך חייב אמאי איצטריך הא בקרקע לא שייך אשתמוטי. ושמא גם בקרקע שייך קצת אשתמוטי כי שמא משכנ' וסבר עד דהוי לי זוזי ופרענ' עכ"ל) אי נמי היכא דטענו כלי' וקרקעות הוד' בכלים וכפר בקרקעות וכו' (מהכ' משמע טענו חטין ושעורין והודה באחד מהן שחייב דדוק' כלים וקרקעות פטור הא חטין ושעורין חייב תוס') תני אבוה דר' אפוטריקו מנה לי בידך והלה אומר אין אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו שיש בידו חמשים יכול ישבע על השאר ת"ל על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה (מודה לו במקצת מכלל דכופר במקצת) על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת עדים. ור' חייא (דאמר לעיל העדאת עדים מחייב שבועה על השאר בק"ו מפיו) תנא הוא ופליג. והא קרא קאמר ההוא במודה במקצת הטענה ואבוה דר' אפוטריקו ס"ל כתיב הוא וכתיב זה. חד למודה במקצת וחד להעדאת עדים דפטור. ואידך חד למודה במקצת וחד למודה ממין הטענ' ואידך ממין הטענ' לית ליה סבר כר"ג דתנן טענו חטין והודה לו בשעורין פעור ור"ג מחייב. כתבו תוס' נראה דהלכה כר' חייא דהא מוקי ליה כרבנן דר"ג דהלכת' כוותייהו עכ"ל (ועיין שבועות דף מ"ב תוס' ד"ה בטוענו שכתבו דאפי' מאן דפטר בטוענו חטין מצי סבר דלא כר' חייא דאיכ' למפרך תורת הזמה. דהא ר' יוחנן פליג על ר' חייא בירושלמי ואית ליה טענו חטין פטור וע"כ צ"ל דפריך תורת הזמה). ולעיל כתבו תוס' נראה דהלכ' כר"ש דהילך פטור דלקמן (דף ק') פריך הש"ס והא הילך הוא. אך בספר חפץ משמע דהילך חייב עכ"ל ורא"ש כתב דהלכה כר' ששת. כתב הג"א ולא הוי הילך אלא כשמחזיר לו אותו מעות עצמו שהלוה לו או אותו פקדון אבל אם אמר אין לך בידי אלא נ' והילך והן מעות אחרים אין זה הילך וחייב שבועה אפי' לרב ששת וכן משמע מפירש"י. עכ"ל. וכתב באספ"ז מודה במקצת