כסף נבחר חלק ב רעו

[יז] בפט"ז ממלוה כתב הרמב"ם שטר שהיה ביד שליש והוציא מתחת ידו בב"ד ואומר פרוע נאמן אע"פ שהשטר מקוים שאלו רצה היה שורפו או קרעו. כתב הש"ך ח"מ סי' נ"ו דכוונתו אף שעכשיו אין יכולת בידו כגון שראהו בב"ד כיון שהי' פעם אחת יכולת לעשות כן דהא שליש נאמן בלא מגו כמו שהוכחתי עכ"ל. וכ"כ סמ"ע שם. בפט"ו מטוען פסק הרמב"ם כרבה בארעא. ובפרק י"ד ממלוה פסק כרב יוסף בזוזי. וכתב ה"ה רבינו פרשה במקוים וה"נ דעת הגאונים ורמב"ן ורשב"א מוקי לה באינו מקוים אבל אם מקוים נאמן מדין מגו עכ"ל. מהכא משמע דרמב"ם ס"ל דלא אמרי' מגו להוציא. (וכ"כ בפי' משניות בשבועות פ"י משנה ה' וז"ל. וצריך לדעת שראובן כשיטעון על שמעון שיש לו אצלו ממון והוציא שטר ואמר שמעון להד"ם והשטר ההוא בידו בנאמנות והודה ראובן שהשטר מוקדם הוא על דרך אשר זכרנו יהיה הדין שישבע שמעון היסת שאין לראובן אצלו כלום ולא נאמר מגו דיכול למימר שטר מאוחר הוא ואמר מוקדם ויש לו אצלו החוב שאין לנו לומר מגו אלא לפטור האדם מחוב לא שיגבה מאחרים בטענתו וזה עיקר אמת עכ"ל) ורמ"א ח"מ סי' פ"ב כתב אין אומרים מגו להוציא (וכן סובר המחבר) ויש חולקין דאמרי'. כתב הש"ך היכא דאיכא שטרא מעליא אמרי' מגו אף להוציא כמו שהוכיחו תוס' מסטראי. והא דהוצרך המרדכי לומר גבי משארסתני הטעם כיון דאיכא ברי או חזק' עם המגו אמרי' להוציא והא הכא אית לה שטר כתובה ואף במקום שאין כותבין גובה בתנאי ב"ד. נראה דהא דאמרי' בשטרא מעליא אמרי' מגו להוציא היינו שהמלוה יודע בודאי שחייב לו והשטר מעליא הוא מצד שממון שלו בידו הוא משא"כ הכא שהאש' לא הלותה לבעלה כלום ואי לאו שחייב לה משום כתובה לא היה חייב כלום הלכך אי הבעל טוען ברי לא הוי אמרי' שגובה בתנאי ב"ד ואפי' היה כותב כתובה שיכול לומר בשעה שכתבתי סברתי שהיא בתולה ועכשיו ברי לי שהיא בעולה לא הי' מועיל לה מה ששטר כתובה בידה עכ"ל. ובפ"ד משכירות פסק הרמב"ם דאין אומרים מה לו לשקר במקום עדים (וכתב ש"ך בסי' פ"ב בשם תשובת הרא"ש. אפי' במקום עדים פסולין לא אמרינן מגו. ויש שפקפקו בזה). ובפ"ג משגגות כתב הרמב"ם מי שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת ולא התרו בו אלא אמרו אנו ראינוך שעשית מלאכה בשבת או שאכלת חלב והוא או' אני יודע בודאי שלא עשיתי דבר זה אינו חייב חטאת הואיל ואם יאמר מזיד הייתי יפטר מן הקרבן כשאמר להם לא אכלתי ולא עשיתי נעשה כאומר לא אכלתי בשגגה אלא בזדון שהוא פטור מן הקרבן ולא הכחיש את העדים. כתב הש"ך ח"מ סי' פ"ב מגו דהעזה אמרי' אם לא לאפטורי משבועה או במידי דכפירה כמ"ש תוס'. מגו במקום שטר אמרינן ונאמן לו' בשטר פקדון החזרתי במגו דנאנסו (דהיינו נאמן בשבועה) ולא אמרי' שטרך בידי מאי בעי. מגו אמרי' אף היכא דצריך שבועה דרבנן מגו דאי בעי אמר טענה מעליותא אף על פי שבאותו טענות איכא שבועה דאוריית' כלו' אמרי' מגו משבועה דרבנן לשבועה דאוריית' כדאית' ב"ב (דף ע') דנאמן לו' החזרתי דאינה אלא שבועה דרבנן במגו דנאנסו דהוי שבועה דאוריית'. כ"כ ספר כריתות (אמנם לר"ת שסובר דעל נאנסו בלי הודאה ליכא שבועה דאוריית' לא מוכח מהתם מידי). מגו לבטל המנהג לא אמרי' נמוקי ס"פ המקבל:

[יח.] כתב הרמב"ן בס' הזכות בסי' כ"ו. וז"ל כתב הראב"ד היכא דתפס קודם הודאה וליכא עדים בתפיסתו דיכול לו' להד"ם ואתו לבי דינא וכפר אידך בהאי קנסא אם הודה לאחר מיכן אסתפק' לי אי הוי האי מגו כעדים כדאמרינן בעלמ' מה לו לשקר כעדים וכיון דבהאי תפיסה איכא מגו ה"ל כעדים ואלו היכא דכפר ואתו עדים הא מחייב והשת' נמי מאי דתפיס מקמי כפירה והודאה תפס או דלמא כיון דאלו הודה פטור לא עדיף האי מגו מהודאה דנפשיה וכל היכא דהודאה לא מהני מה לי לשקר לא מהני עכ"ל הראב"ד ורמב"ן כתב עליו וענין ספקא של הרב כבר יצא דינו מכלל דברינו להתחייב בזמן הזה מפני שאין ההודאה כלום ואפי' במודה בב"ד מומחה אני או' שלא פטרה תורה בקנס אלא שלא הי' חייב אותו מתחלה ע"פ עצמו אבל זה לא ע"פ עצמו מתחייב אלא לזה אנו מאמינין שאמר נתחייב לי קנס ותפסתי משלו לתשלום קנס שלו הלכך ירשיעון אלקים קרינן ביה ולא קרינן ביה מרשיע את עצמו כלל דמה הוסיף או גרע בהודאה שלו ובפרק שור שנגח ד' וה' אמרי' ולימא ליה אי תם הוי מערקנא ליה לאגמא ומפרקי כגון דקדים בע"ד ותפסי' וזה נוסחת ר"ח אלא דיש גורסי' קדמו ב"ד ותפסו מ"מ הרי הדין פשוט בלי ספק עכ"ל. כתב באספ"ז כתובות דף פ"ט ע"ב (על הא דאמרי' דאם ליכ' עידי גירושין אף שיש כתובה בידה נאמן הבעל לו' פרעתי במגו דלא גרשתיה) קשה הא לאו מגו מעליא דאם יאמר לא גרשתיה יתחייב לה כתובתה לאחר מותו אם ימות בחייה ועכשיו שאומר פרעתי נפטר לגמרי וניחא לי דמתני' דקתני הוציאה כתובה ולא גט לא תפרע קא מתרצי לה דהא השתא אין לנו להצריך לפרעה שהרי יש לנו להאמינו כשאמר פרעתי כמו אם היה או' לא גרשתיה לענין שלא תפרע עתה בטענת אבד גיטי עד לאחר מיתה ואף על פי שהטענה ההיא לא היתה לו יפה כ"כ כמו זו שהיא טוען יש לנו להאמינו בכדי הטענה ההיא דומיא דהנהו עיזי דאכלי חושלי שנאמן לטעון עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי אע"ג דהשת' טעין טפי מכדי דמיהן מהמנינן ליה עד כדי דמיו עכ"ל. כתב הר"ש בס' כריתות בי תרי נאמנים במגו דאי בעי שתקי היינו טעמ' דלישתק שניהם מכוונים. וש"ך סי פ"ב בכללי מגו כתב דלא צריך לטעם זה דכי אמרי' מגו דבי תרי לא אמרי' היינו כשאחד צריך לעדות חברו אבל במגו דמזוייף הא כל אחד יכול לו' חתם ידי מזויף ובטל השטר וכ"כ נמוקי פ' חזקת גבי זה או' של אבותי כי ביד אחד לפסול השטר ע"ש. עוד יש כמה דיני מגו מה שהעתיקו אחרונים. אך די בעיקרי הדברים מה שהעתקתי מש"ס והראשונים:

(כלל צה) מודה בקנס או בממון ושאר עונשין [א.] ב"ק דף ס"ג ע"ב מנא ה"מ (דבטוען טענת גנב משלם כפל) דת"ר אם ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. אתה אומר בטוען וכו' או אינו אלא בגנב עצמו כשהוא או' אם לא ימצא הגנב וכו' בטוען טענת גנב הכתוב מדבר. תני' אידך אם ימצא וכו' בגנב עצמו הכתוב מדבר או אינו אלא בטוען וכו' כשהו' או' אם לא ימצא הרי טוען וכו' אמור ומה אני מקיים אם ימצא בגנב עצמו ולמ"ד תרווייהו בטוען וכו' גנב עצמו מנא ליה ומסיק מאם המצא תמצא בידו הגנבה כדתנ' דבי חזקיה. למ"ד חד בגנב וכו' המצא תמצא ל"ל מבעי' ליה לכדרב' בר אהילאי דאמר מ"ט דרב דאמר מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור דכתיב אם המצא בעדים תמצ' בדיינין פרט למרשיע את עצמו. ולמ"ד תרווייהו בטוען כו'. מרשיע עצמו מנא ליה מאשר ירשיעון אלקים ולא המרשיע את עצמו. ומ"ד חד בגנב וכו' האי אשר ירשיעון מבעי' ליה למודה בקנס דפטור (אם לא באו עדים אח"כ ואייתר ליה אם המצא לפטור אפי באו עדים דאי לא כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן ליה בלא עדים ומ"ד תרווייהו בטוען וכו' קסבר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. (וע' מהרש"א ב"ק דף מ"ו בתוס' ד"ה דאפי' שכתב דאע"ג דלא קי"ל כמ"ד בגמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו מ"מ היכא דמזיק מודה אנן סהדי דכן הוא ולא מקרי מודה בקנס וה"נ הכא כיון דאיכ' סהדי דהשור נגח