כסף נבחר חלק ב רעה

ומעידה וכו' ורב חסדא אמר בהדי סהדי שיקרא למה לי קשה אפי' לאותו עדות ליהמני' לבתראי במגו בין לר"ה ובין לר"ח. ואור"י דלא שייך מגו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא שייך מגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה. ועוד נראה דקצת דמי האי מגו למגו במקום עדים שהרי יש עדים כנגד האי מגו להכחישם ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המגו אין בכך כלום (ועוד) דלא עדיף מגו מעדים שאם היו עדים מסייעין לאלו לא היה להם כח להכחיש את אלו דתרי כמאה וכ"ש מגו. והא דאמ' כתובות (דף י"ח) שנים החתומים על השטר ואמרו אנוסים היינו אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין האי לאו מגו שאין השטר מתקיים אלא על פיהם וכפה שאסר הוא וכו' כדאמרי' מנין לפה שאסר ופריך הא למה לי קרא סברא הוא עכ"ל. [מזה נראה דפה שאסר עדיף ממגו בעלמא]. ובכתובות דף י"ח ע"ב כתבו תוס' וא"ת והא מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי דלא היו אנוסים דהא לקמן אמרי' תרי ותרי נינהו וי"ל כיון שהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב קיום כלל דמה שאומרים כ"י זה כיון דאינהו גופייהו אמרו תוך כ"ד אנוסים. ועל סיפא דמתני' דאם כתב ידם יוצא אין נאמנים כתבו תוס' משום דהוו מגו במקום עדים. ועוד דחוזרין ומגידים. ועוד בשני עדים לא אמרי' מגו. וברישא נאמנים משום דאי בעי שתקי עכ"ל כלומר והוי פה שאסר דעדיף ממגו כמ"ש בב"ק]. ובקדושין דף מ"ג ע"ב אמר רבא אמר ר"נ אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות. ופריך אי המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן דאי אמרי לא פרעניה אמר להו פרעוני אלא לעולם קסבר א"צ לפרעו בעדים ומגו דיכלי למימר אהדריה ללוה יכולים לומר פרענו למלוה. כתבו תוס' יש מקשין האיך אמר מגו כיון דשנים הם ואומר ה"ר יעקב מקוצי דבטענה שנפטרים בה מממון כי הכא בטוחים הם על זה שיאמרו דבר אחד אבל בההוא דכתובות דליכא דררא דממונא לגבי עדים התם ודאי אין נאמנין כי אין עד א' יודע מה בדעת חברו לטעון עכ"ל. ע' תוס' בבא בתרא דף כ"ט ד"ה הני נוגעין בעדותן. [טו.] ב"ב דף ל' ההוא דא"ל מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבנתי דאמר לי דזבנא מינך א"ל את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי הוא ואת לא זבינתי' מינאי זיל לאו בעל דברים דידי את. אמר רבא דינא קאמר. כתבו תוס' דלא מהימן לומר קמי דידי זבנה ממך מגו דאי בעי אמר בתחלה לא היתה שלך מעולם דמגו למפרע לא אמרי' דאין לו להאמינו במאי דקאמר השתא מתוך שהי' יכול לשקר בתחל' קודם שהוד' דלא הוי מסיק אדעתי' שהי' זקוק לטענה זו. ועוד ראי' מסנהדרין דף ל"א) גבי ההוא איתתא דנפק שטרא מתותי ידי' אמרה לי' ידענא דשטרא פרוע הוי והימנ' רב נחמן א"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות ניקנות במסירה א"ל שאני הכא דאי בעי קלתי'. איכא דאמרי לא הימנה ר"נ א"ל רבא והא אי בעי קלתי'. כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתי' לא אמרי' (רש"י פי' שם שכתוב בו הנפק ותוס' הקשו מ"מ ניהמניה במגו דקלתי' לכן פי' שראוהו בידה) א"כ מוכח דמגו למפרע לא אמרי' עכ"ל. ובכתובות דף פ"ה מביאים תוס' עוד ראי' מהא דתנן שבועות דף מ"ח מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל נתתיו לך פטור ופריך מיני' למ"ד המלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעי' בעדים כמאן דאוזפי' בעדים וקתני פטור. ומאי קושיא שאני הכא דמהימן במגו דאי בעי אמר אתמול להד"ם אלא ודאי מגו למפרע לא אמרי' עכ"ל. וכ"כ הרא"ש בכתובות דף ס"ט. וכ"כ בספ"ק דבבא מציעא גבי סמפון שיוצא מתחת ידי שליש. וכ"כ הר"ן בחדושי סנהדרין דבשליש נאמן אף בלא מגו מטעם הימני' ובאחר מגו למפרע לא אמרי'. (מהכא נראה דמגו למפרע לא אמרי' לכ"ע אע"ג דלישנא בתרא דסנהדרין איתותב וקי"ל כרבא דמהימן לאו משום דס"ל מגו למפרע אמרי' אלא משום דשליש נאמן בלא מגו משום הימני' ש"ך ח"מ סי' נ"ו ס"ק א'). כתב אספ"ז בתרא דף ל' וז"ל ואם תתמה איך לא נאמר כאן פה שאסר וכו' כי לא נאמר הפה שאסר אלא בדבר האוסרו מידיעתו כגון שדה זו של אביך. וכגון א"א הייתי וכו' לפי שנא' אמת אמרו שהרי היו יכולין לשתוק ויהיו בחזקתם אבל זה האיש שמע מפי אחר כי של זה היתה מתחל' ובאמת ראוי הוא להאמינו על זה דהודאת בע"ד כק' עדים בדבר שהוא חובתו והו"ל הודאה זו ודאי וכי הדר א"ל אנא זבנתי' מיני' זה הדבר בספק כי על עדות זכותו אין לי להאמינו ואתה אינך טוען מדעתך שאני מכרתי' אבל אתה חי מפיו וזה אצלך ספק שאין לך להאמינו על זכותו א"כ הו"ל גבך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי הראב"ד ז"ל. ורשב"א בחדושיו דחה דבריו וכתב שזה נאמן הוא לומר כך וכך אמר לי פלוני מגו דאי בעי אמר לאו דידך היא. ואותו פלוני נאמן היה לומר מפלוני לקחתיה בדין מגו שאלו אמר כן בב"ד היו מאמינים. אותו עכשיו שאמר לו למה לא יהא נאמן ע"כ הוא מפרש לאו קא מודית לו הודאה גמורה הי' מודה לו שהיא של אבותיו עכ"ל. עיין תוס' ב"מ דף צ"ז דכתבו וא"ת רב ושמואל דפטרי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מודה במקצת אמאי חייב יהא נאמן במה שכופר במגו דאי בעי אמר איני יודע. וי"ל דאין אדם טוען ברצון איני יודע עכ"ל. וכ"כ לעיל דאין אדם עוש' עצמו ברצון מסופק כי אז נראה שהתובע אומר אמת שטוענו ברי והוא טוען א"י:

[פסק] [טז] בפי"ב מגירושין כ' הרמב"ם האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר וכו' כתב ה"ה ורמ"ך כתב היה לו לפ' והוא שאומרת תוך כ"ד אבל לאחר זמן מרובה לא מהימנת וצ"ע עכ"ל וג"כ ראיתי לקצת מפרשים שפירשו דמשנתנו תכ"ד ולא מצאתי מי שכתב בביאור שאפי' לאחר כ"ד ולולי שהם אמרו כן הייתי אומר בכל גוונא דלא אמרי' דוקא תכ"ד אלא לחזרת דבור ממש שמהפך דבריו אבל כל שעומד בדבריו הראשונים אלא שפוטר עצמו מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת כיון שאין לנו איסור אלא מפיה ודאי אפי' לאחר כ"ד נאמנת שהרי אפי' חוזרת כגון שאמר' למחר פנויה אני כ"ז שנותנת אמתלא לדבריה נאמנת כ"ש כשאינה עוקרה דבורה הראשון. ויש קצת סיוע לוה דאל"כ אדתני סיפא ואם יש עדים וכו' לאשמעי' רבותא אפי' ליכא עדים אם אומרת לאחר כ"ד אינה נאמנת. ורבינו יחיאל כ' אם אומרת א"א הייתי ולאח"ז אמרה פנויה אני א"צ אמתלא. וזה מסכים לדברי שאין דברי המשנה דוקא תכ"ד עכ"ל ה"ה. וטור אה"ע סי' קנ"ב כתב בשם רבינו יונה דצריך תכ"ד. ורמ"ה כ' דא"צ ומ"מ צריך שתאמר כך קודם שיסתלקו מאותו ענין כ"ז שתעסוק בו תכ"ד של דבור אחרון ונ"ל שא"צ לא לזה ולא לזה כיון שאינה עוקרת דבריה הראשונים עכ"ל. וכתב ב"י אפשר שלמד זה מתוס' שם. ונ"ל דשאני התם שדבריו האחרונים הם פי' לראשונים דברישא קאמר את בתי נתתי ואח"כ מפרש למי נתנה אבל הכא אין דברים האחרונים פירוש לראשונים אלא תוספת ומ"מ דעת ה"ה כרבינו עכ"ל. ובש"ע שם כתב האש' שאמרה וכו' נאמנת. וי"א דוקא תכ"ד אא"כ נתנה אמתלא. כתב ב"ש נראה לדע' קמייתא דנאמנת אפילו אחר כ"ד דהוי כמפרש דבורה מה שאמר' א"א הייתי היינו הייתי כבר ועכשיו גרושה אני. אבל אם אמרה א"א אני לכ"ע אינה נאמנת לאחר כ"ד. דהא מכחשת דבריה אלא תכ"ד נאמנת אפי' להכחיש וכו' ודלא כב"ח עכ"ל: