כסף נבחר חלק ב רסט

בין גבו קרקע וכו' ממילא שמעי' דאי זבין מלוה לאו כלום הוא שאין אדם מוכר ונותן בראוי כבמוחזק וכו' עכ"ל. (ובעל התרומות שער מ"ב ח"ב כתב בשם ר"ח דהא דפליגי אביי ורבא היינו במשכנתא ואפותיקי אבל בסתם חוב אף אביי מודה ופוסקים אחרים פליגי עלי' ע"ש:

[ב.] גיטין דף מ' ע"ב אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד כתבו תוס' פי' בקונטרס דוקא קדושת הגוף וכו' קשה לר"ת דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן אפי' קדושת דמים נמי תפקיע מידי שעבוד ואי לא חשיבי ברשותו אפילו קדושת הגוף נמי לא דכי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו וכו' ואור"י דרבא לטעמי' דב"ח מכאן ולהב' גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כיון דחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים וכן חמץ וכן שחרור ומפרש בירושלמי טעמא. משום דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחייל' תו לא פקע אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראוי להפקיע כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלי' ביובל וכו' ובפרק המניח דף ל"ג דאמר הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אבל קדושה גמורה לא איכא לאוקמי אפילו בראוי למזבח אפ"ה אין מפקיע מידי שעבוד דניזק דכיון דאין יכול לסלקו בדמים אפילו לר' ישמעאל כדאמר פרק המניח מודה רבא דלמפרע גובה. וא"ת כיון דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד כהקדש א"כ כל לוה יפקיע נכסיו מן המלוה שיאסור עליו בקונם וי"ל דאלמוה רבנן שעבודא דב"ח כמו דאמרינן בכתובות אלמוה רבנן לשעבוד' דבעל וכו'. ועוד כתבו תוספות דלא אלמוה לשעבוד' דב"ח ובעל אלא בקונם דלא מתסרי אלא אבעל חוב כיון דאין מתכוין אלא להפקיע שעבודו אבל היכ' דמתסר אכ"ע כאצטלא דפרסי אמיתנא (יבמות דף ס"ו) והקדש דקדושת הגוף לא אלמוה לשעבודי' וא"ת ולאביי דאמר למפרע הוא גובה היכא משני למתני' דהכ' דכרב' לא מצי לשנוי דאביי לית לי' דמפקיעין מידי שעבוד כיון דסבר למפרע הוא גובה וי"ל דאביי מפרשא כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלוקי בזוזי. וא"ת ואצטלא דפרסי אמיתנ' אמאי קנייא מיתנ' הא אין יכולין לסלקה בזוזי דהדין עמה (דבגדים שהכניסה לבעל' תטול אותן בעצמן) א"כ מודה רבא דלמפרע גובה דלא שייך טעמא דאי הו"ל זוזי וכו' וי"ל דמ"מ כיון דמשתמשין באצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקי לה בזוזי אמרי' מכאן ולהבא גובה עכ"ל. ועיין תוס' ב"ק דף צ"ח. ותוס' ב"ק דף ל"ג ד"ה איכא בינייהו דלר"י אין קדוש כתבו וא"ת אמאי אין קדוש למ"ד למפרע גובה וי"ל דלמ"ד למפרע היינו היכא שגבאו לבסוף אבל הכא אם נתרצה הניזק לבסוף לקבל מעות ולא גבאו לר"י אין קדוש עכ"ל:

[ג.] ב"ב דף ע"ו ע"ב תוס' ד"ה קני לך כתבו דמוכח מבתרא (דף קמ"ו) דמכירת שטרות מדרבנן וכו' וא"ת ואמאי לא קני מדאוריית' גם שעבוד הקרקע הכתובה בו דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפי' בלא מסירת שטר חוב יקנה וי"ל דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח פסחים (דף ל"א) כיון שהקרקעות אינן ברשותו כך אינו יכול להקנותן מן התורה. והא דלא תקינו רבנן שיוכל להקדישן כיון שתקנו שיכול להקנותן לפי שאין הקדש כ"כ צורך עכ"ל תוס' וכ"כ הרא"ש [מדברי תוס' אלו משמע דלאביי דאמר למפרע הוא גובה מכירת שטרות דאורייתא]:

[פסק] [ד.] בש"ע ח"מ סי' ק"ג כתב אם ירד המלוה לנכסי הלוה והחזיק בהם או מכרן בלא ב"ד אינו כלום אפי' היתה משכונ' בידו או אפותיקי מפורש כיון שיכול לשלם לו ולסלקו וי"א שאם עבר הזמן שקבע לו לפרוע או שהי' משכונה מוחזקת ביד המלוה יכול למוכרה. וכ' הש"ך ועיקר כסברא ראשונ':

אות מ (כלל עד) מגו [טרם שאבאר דיני מגו ראיתי כי טוב הוא להקדים דבר אחד] דע דמצינו בש"ס ופוסקים דמגו דאוריית' ולא נמצא לה סמך מן התור' אלא מהא דאמרי' מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכ' אספ"ז בכתובות דף י"ט בשם רמב"ן דמגו דאוריי' כדאמרי' מנין להפה שאסר וכו' וכ"כ בשם הריטב"א גבי ומוד' ר' יהושע. וכ"כ באספ"ז במציעא דף ג'. ואע"ג דגבי פה שאסר איכא מגו דאי בעי שתיק והיא מגו טובה גמרי' מיני' לכל מגו שבעולם. ולקמן גבי מודה ר' יהושע אבאר אם כל התנאים ס"ל מגו כזו. לכן אבאר בתחילה דיני פה שאסר ואח"כ שאר דינו מגו:

[א.] כתובות דף כ"ב. מתני' האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהית' א"א אינה נאמנת אמרה נשביתי וטהור' אני נאמנת וכו' ואם יש עדים שנשבית אינה נאמנ':

[גמ'] אמר רב אסי מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התור' שנא' את בתי נתתי לאיש הזה לאשה. לאיש אסרה (לכל העולם דלא ידעינן למאן). הזה התירה. למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה והוא שרי לה. אלא כי איצטרך קרא לכדרב הונא אמר רב דאמר מנין לאב שנאמן לאסור את בתו שנא' את בתי נתתי לאיש וכו'. כתבו תוס' בד"ה מנין. משמע שאין האב נאמן להתיר את בתו כשאסרה אלא מחמת מגו. ותימא דאם בא א' ואמר קדשתי את בתי ולאחר שעה או למחר אמר לפלו' קדשתיה לא יהא נאמן כיון דהשתא ליכא מגו. ואור"י דבענין זה שאינו סותר דבריו הראשונים ולא בא אלא לפ' דבריו הראשונים מהימן אף על גב דליכא מגו והכא דריש מאת בתי הפה שאסר כגון דקאי האיש שקידש לו קמיה וקאמר את בתי נתתי לאיש ושתיק דמשמע ודאי שאינו מכיר שזה חתנו מדלא קאמר לזה או לאיש הזה ביחד בלא הפסק מרוב' הלכך לא יהא נאמן אח"כ אלא תוך כדי דיבור דאיכא מגו. ועוד אומר ר"י דאיכ' למימר אפי' בכה"ג נאמן בלא מגו וקרא יתיר' קדריש ואם אינו ענין לכאן דאפי' לאחר זמן נאמן דסברא הוא שיהי' נאמן לפר' למי נתנה אע"פ שלא פי' מתחל' שלא הי' חושש לפר' תנהו לענין היכא דאינו נאמן לאחר זמן שיהא נאמן בתוך כ"ד במגו עכ"ל. ואספ"ז כ' ודוקא באומרת תוך כ"ד גרוש' אני אבל לאחר זמן לא מהימנ' אא"כ נתנ' אמתל' לדבריה שהרי הודאת עצמה כמאה עדים דמי וכבר הודית בדבר שיצאה מחזקתה והשתא דקאמר' גרושה אני מהדר הוא דקהדרה ולא מהימנ' אבל כשאומרת תוך כ"ד לא מהדר' אלא מתחלת ביאת' לברר דברי' נתכוונה. תלמידי ר"י עכ"ל. ועיין בנדרים דף פ"ז דמסיק דתוך כ"ד כדבור דמי חוץ ממגדף ועובד ע"ז ומקדש ומגרש. והטעם דהני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה לא מהני חזרה אפי' תוך כ"ד ורמב"ן בבתרא דף קכ"ט כ' בשם ר"ת דתקנת חכמים היא משום תלמיד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיכול ליתן לו שלום והשוו מדותיהן בכל מילי לבר מהני ולא ניחא לי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר בקום ועשה אלא ודאי כדאמרן כ"כ ר"ן בנדרים] ת"ר האשה שאמר' א"א אני וחזרה ואמר' פנוי' אני נאמנ' והא שוי' נפשה חתיכה דאיסורא אמר רבא בר רב הונא כגון שנתנ' אמתלא לדבריה (משל וטעם למה אמרה מתחל' מקודשת