כסף נבחר חלק ב רסה

המשניות בשבועות וז"ל מחלוקת ר"מ וחכמים בענבים העומדות ליבצר והלכה כחכמים אבל כשימסרם לו בתורת משיכ' ולענין מקח וממכר ודיני אונאה והודייה במקצת כשהי' עיקר התביע' שלא בתורת שמירה העיקר המכוון עליו שהם כמטלטלין שכל העומד ליבצר כבצור ע"כ. ואינו נראה לחלק בכך דא"כ למה לי' למתני' למודה במקצת ועוד למה אמרי' בגיטין ובסנהדרין לימא הני תנאי וכו' הוי לי' למימ' גבי הקדש בשער העומד לגזוז אפי' רבנן מודו כיון דלאו לשמור הוא. וכן נרא' דאפי' לא צריכין לקרקע הן כקרקע לענין שבועה ואונאה וקנין וגזל כרוב הפוסקים. וכן כתבו הטור בשם רמ"ה דלכל מילי היכא דמיעט רחמנא לקרקע הוי כקרקע דלא כרמב"ם ור"י הלוי. ולענין בעל חוב מסיק הש"ך כיון דיכול לתלוש אותן כשאין צריכין לקרקע דינן כמטלטלין ואין דעת המלוה סומך עליהן כמ"ש תוס' ע"ש בש"ך שהאריך בזה. ובסי' קצ"ג כתב הטור דאף שאין צריכין לקרקע הוי כמחובר. וש"ע פסק שם כרמב"ם ורמ"א כתב וי"ח. וכתב סמ"ע למה לא כתב כלום אדברי המחבר בסי' צ"ה. ותי' הש"ך דהתם עכ"פ צריך לישבע מדרבנן לא ירד לחלק בכך משא"כ הכא שאין נקנית במטלטלין כלל. וט"ז תירץ דבצ"ה מיירי לענין שבועה ויש דעות בה"ה פ"א ממכירה דלשבועה שאני עכ"ל. ובפ"ה הל' י' ממעילה כתב הרמב"ם המקדיש עבדו אין מועלין בו ולא בשערו אע"פ שהוא עומד להגזז מפני שהוא מחובר לו כל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח:

(כלל צ) כתותי מכתת שיעורא [א.] ר"ה דף כ"ח אמר רב יהודה בשופר של ע"א לא יתקע ואם תקע יצא בשופר של עיר הנדחת אם תקע לא יצא מ"ט עיר הנדחת כתותי מכתת שיעורא (דהא לשריפה קאי וכשרוף דמי ושופר בעי שיעור) ועיין תוס' סוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה לאו שכתבו אפי' רבנן דלית להו כל העומד לישרף כשרוף מודו בכל הדברים כתותי וכו' משום דאיסו' הנאה הוא ולא הוי אלא כעפרא בעלמא וליכ' שיעור'. וצ"ע בכלאי כרם אמאי מטמאין טומאת אוכלין ולא אמרי' כתותי. הלכך אין לדמויי להדדי עכ"ל. כתב הרא"ש דהכא מיירי בע"א של כותי כיון דראוי להתבטל לא מכתת. ובפ' כסוי דם מיירי בע"א של ישראל דאין לה ביטול כתותי מכתת שיעורי' עכ"ל. ובסוכה דף ל"א ע"ב לולב של אשרה פסול והא אמר רבא אם נטל כשר הכא באשרה דמשה דכתותי מכתת שיעורי' (אותם שהיו בשעת כיבוש א"י שהצריכו הכתוב שרפה דכתיב ואשריהן תשרפון ולולב צריך שיעור. והאי כמאן דמכתת כיון דלשרפה קאי) וכתבו תוס' נמי כמו שכתב הרא"ש בר"ה (ור"ת כתב אפי' בע"א של כותי קודם ביטול לא יצא ולא משני הכא דאיירי קודם ביטול משום דמשיקצוץ מן הדקל נתבטל ע"ז:

[ב.] סוכה דף ל"ה אתרוג של אשרה וכו' פסול מ"ט כיון דלשרפה קאי כתותי וכו' כתבו תוס' וא"ת אתרוג של ערלה דפליגי לקמן אי פסול משום דין ממון או היתר אכיל' תיפוק לי' משום דכתותי דמצותה בשרפה דחשיב לי' בתמור' בהדי נשרפין ואמרי' התם הנשרפין לא יקברו ואפשר דאפי' מדאוריית' הוי ערלה בשרפה דילפינן מכלאי כרם ומהאי טעמ' נמי פסול תרומה טמאה דמצותו בשרפה ולמה לן טעמ' דהיתר אכילה וי"ל דודאי לא צריך אלא נחלקו בהני טעמי דנ"מ לענין מעשר שני עכ"ל כתב ריטב"א אע"ג דתרומת פירות דרבנן כל היכי דקאי לשרפה מידי טעמא ליהוי כתותי מכתת ופסול מן התורה עכ"ל (ודע לכאורה מוכח מדברי תוס' הללו דדבר הצריך קבורה לא אמרי' כתותיה והוא נגד תוס' דיבמו' כמ"ש לקמן עיין שם וצ"ע). כתב הריטב"א בסוכה דף ל"ה (אהא ושל ערל' פסול מ"ט ר"ח בר אבין ור' אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה) פי' הראב"ד שהוא אסו' באכילה ולא קרינן בי' לכם וחד אמר לפי שאין בו דין ממון ולא קרינן בי' לכם וכי פליגי בדבר שראוי לאכילה לבד ואינו רשאי להנות ממנו בענין אחר כגון מעשר ב' בירושלים וכול' והאי פירוש' לית' חדא דפסיק ותני ל"ש יו"ט א' ל"ש י"ט ב' וכו' ותו דודאי כל מילי דהוי דידיה וברשותי' דלית ביה רשות אחרים לכם קרינן ביה והנכון בתרומה טמאה וערלה כ"ע לא פליגי דפסולין כל ז' משום כתותי אלא ה"ק מ"ס לפי שאין בו היתר אכילה וקס"ד דה"ק דמ"ס דבלא טעמא דכתותי איכא למפסלינהו ביום א' מיהת משום דלא חזי לאכילה ומ"ס מטעם שאין בה דין ממון ואקשינן מתרומה ואסקינן דה"ק מ"ס לפי שאין בה היתר אכילה כלומר שאין לו בו הנאה לעולם אלא שעומד לשרפה וכתותי וכו' ואשכחן כי האי לישנא מנין לחמץ בפסח שאסו' בהנאה שנא' לא יאכל לא יהא בו היתר אכילה ולפי שכל ההנאות מביאות לידי מאכל קרי לי' היתר אכיל' ומהאי טעמ' נמי מפסל של תרומה טמאה מכיון שלא חזי וכול' ואע"פ שרשאי ליהנות ממנו בדרך שרפתו וטעמ' דכולהו משום כתותי ורב אסי לא פליג בהא אלא דאתי למימ' מלת' אחרית' דבלאו האי טעמ' נמי איכ' למפסלינהו ליום א' מדין לכם לפי שאין בו דין ממון ולא משום ערלה ותרומה דההיא ודאי לכם היא אלא משום מ"ש לר"מ דאמ' ממון גבוה קמפלגי עכ"ל:

[ג.] עירובין דף פ' ע"ב אתמר ר"ח בר אשי אמר עושין לחי אשרה ור"ש בן לקיש אמר עושין קורה אשרה מאן דאמ' קורה כ"ש לחי (דאין לו שיעור לרחבו ולעוביו) מאן דאמ' לחי אבל קורה לא. כתותי מכתת שיעורא (דקורה צריכה טפח כדי לקבל אריח והאי אשרה כיון דבעי שרפה דכתיב ואשריהם תשרפון שיעורה לאו שיעור' דכשרופ' דמי') כתבו תוס' אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רחב משהו מ"מ כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו והר' אברהם פי' לחי אם הי' מדבק הכתותים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהיו נטלין ברוח ואין להקשות דפסלינן לולב של אשרה אפי' בי"ט שני דמשמע כמאן דלית' דמי דגבי לולב של מצוה החמירו וא"ת דמכשרינן לעיל סולם של אשרה אע"ג דבעי רחב ד' ואור"י דהתם חשוב פתח כיון דחזי לעליי' אי לאו איסור' דאשרה אבל קור' הצריכו חכמים שיעור של חשובו' עכ"ל:

[ד.] יבמות דף ק"ג ע"ב אמר רב פפי משמי' דרבא סנדל המוסגר וכו' אם חלצה חליצתה כשרה מוחלט וכו' חליצתה פסולה (דלשרפה קאי ואנן שיעורה בעינן חופה את רוב רגלו והאי כתותי) רב פפא משמי' דרבא אמר אחד מוסגר ואחד מוחלט אם חלצה חליצתה כשרה מיתבי בית המוסגר מטמא מתוכו מוחלט מתוכו ומאחוריו זה וזה מטמאין בביאה ואי ס"ד כדמכתת דמי והא בעינן והבא אל הבית וליכא אלא שאני התם דאמ' קרא ונתץ את הבית אפי' בשעת נתיצה קרוי בית מסוגיא זאת משמע דהא דאמרי' כתותי מכתת הוא מדאוריי' דאל"כ לא פריך מידי) ת"ש מטלית שיש בו ג' על ג' אע"פ שאין בו כזית כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתו מאי לאו מוחלטת (ואפ"ה אמרת שדי מיעוטה בתר רובה והוי לי' כמאן דעיילה כולה ואי כמאן דמכתת דמי זיל בתר מה דעייל ואין בבית שלש על שלש). שאני התם דא"ק ושרף את הבגד אפילו בשעת שרפה קרוי בגד ולגמר מיני' (לענין חליצה להיות חשיב שלם) איסו' מטומא' לא ילפינן (שהלכות טומאה חידוש היא) אמר רבא הלכתא אחד מוסגר ואחד מוחלט ואחד סנדל של ע"א שנועלים אותו לצלם ברגליו כשמסיעין אותו ממקום למקום) לא תחלוץ ואם חלצה כשרה (מוחלט כדאמרי' דאפי' בשעת שרפה קרוי בגד ולאו מילף הוא אלא גלוי מילת' בעלמ' הוא ושל ע"א נמי הואיל ולהלוכ' עביד ומשמשי ע"א לאו לשרפה קיימי דאית להו תקנת' בביטול) של תקרובות ע"א ושל עיר