כסף נבחר חלק ב רסד

פ"ג מפסולי מוקדשים דפסק רמב"ם כלי שרת מקדש דם הפסול ליקרב כתב עליו דפוסק כר"י יוסי וכו' ותימא א"כ למה פסק דוקא כשנודע אחר שזרקו אז יאכל ולא כשהדם בכוס אלא נרא' באשם תלוי לא ס"ל כר"י מטעם הנ"ל לפי כשנודע שלא חטא הוי חולין למפרע אבל בעלמא מקדש כלי שרת את הפסול היינו אם אירע פסול בגוף, וכ"כ תוס' בכריתות שם לפי זה ס"ל לרמב"ם כל העומד לזרוק כזרוק וכשרוף אלא אשם תלוי שאני וכו' גם אין להביא ראי' ממ"ש הרמב"ם פ"ג ממעילה היתר לכהנים לא נקרא אלא שנזרק הדם ובמנחות. משמע לר"ש אפי' קודם שנזרק נק' היתר לכהנים משום דעומד לזריקה דהא כתבו תוס' במעילה (דף ה') דסוגיא ס"ל אפי' לר"ש לא פקעי הקדושה לענין מעילה אלא אחר הזריקה וע' רמב"ם פי"ג מתרומות משמע דפוסק כר"ש וע' רא"ש ס"פ ג"ה וע' תשובת שער אפרים (דף י"ט) עכ"ל ב"ש. ושער המלך פ"ד דגירושין כתב יש מביאין ראיה דרמב"ם סובר כר"ש ממה שפסק פ"ג הלכה כ"ה ממקואות דכל הכלים שהם ארוכין יותר מדאי והוא עתיד לקוצצן מטביל עד מקום המדה וה"ט משום דעומד לקצוץ כקצוץ וכ"כ רש"י חולין (דף ע"ג) וקשה דאם כן תקשי לרב אשי דס"ל במנחות אליבי' דר"ש דאי בעי זריק לא אמרי' מטעמ' דמחוסר מעשה וה"נ הוי מחוסר מעשה אלא ודאי צריך לחלק בין היכ' דהענין מצד עצמו עומד לכך כגון הא דידות דמחמת שהן ארוכין יותר מדאי עומד לקצוץ אז אע"ג דמחוסר מעשה אמרי' כל העומד אליבא דכ"ע אמנם בדבר שמצד עצמו אינו עומד לכך אלא מצד המצוה שבו כגון הא דזריקה לא אמרי' כל העומד לדידן אליב' דרבנן ולרב אשי אליבא דר"ש וליכא ראיה מהא דסובר רמב"ם כר"ש וגם מהא דפסק פי"ג מתרומות הואיל והי' לה לעלות הוי כאלו עלתה נמי לא מוכח דשנייא היא כיון שמצד הענין עומד להרים וכו' ופר"ח הוכיח דרבינו פסק דלא כר"ש מהא דפסק סוף פ"א מטומאת אוכלין דערלה וכלאי כרם אף על פי שאסורין בהנאה מטמאין טומאת אוכלין ואי אית' דפסק כר"ש הא אמרי' (מנחות דף ק"ב) אי אמרי' כל העומד לשרוף נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין וערלה וכלאי כרם הוי מן הנשרפין וע' תוס' סוטה דף כ"ה והנכון כמו שכתבתי עכ"ל פר"ח ונראה דלא מוכח מידי דהנכון כמ"ש בספר משאת משה דשאני ערלה וכלאי כרם אף על גב דהוי מן הנשרפין אינו מפורש בתורה דמצותן בשרפה כנותר ופגול ואם כן איכ' למימר דכי אמר ר"ש כל העומד ה"מ דמצוה מן התורה לשרוף אבל בהא לא אמרי' וכו' ונראה להביא ראיה דדעת רבינו לפסוק כרבנן דר"ש ממה שפסק פ"ד מהל' יבום סנדל המוסגר והמוחלט אם חלצה חליצתה כשרה הרי דסנדל המוחלט מצותו בשרפה ומפורש בתורה ואפ"ה כתב חליצה כשרה והשתא אי ס"ל כר"ש נהי דלא מפסל מטעמא דכתותי משום דאין בו שיעור קצוב כמ"ש מרן מ"מ יהא פסול משום דעומד לישרף דלהא טעמא אפי' במידי דאין בו שיעור פסול כמו שכ' הר"ן ואפי' תימא דס"ל לרבינו כר"ש דהיינו טעמא דלא אמרי' כתותי משום דילפי' מטומאה דכתיב ושרף את הבגד דאפילו בשעת שרפה קרוי בגד ולאו מילף הוא אלא גלוי מילת' בעלמא הפך דעת מרן נראה דהאי טעמא לא מהני אלא לומר דלא אמרי' כתותי אבל לר"ש דעומד לשרוף כשרוף לא מהני מדפריך פרה אמאי מטמאה טומאת אוכלין וכו' דשאני התם דכתיב ושרף את הפרה אפי' בשעת שרפה קרוי' פרה אלא ודאי דה"ט לא מהני לר"ש עכ"ל שער המלך. (ואין ראיה כ"כ דבשלמא התם בגד מטמא א"כ אם עדיין שמו עליו שפיר אמרי' כן אך הכא וכי השם פרה גורם שתטמ' הלא מחיים ג"כ קרויה פרה ואינה מטמאה א"כ אין ראיה מזה כן נ"ל). ומתוס' חולין דף ק"מ ד"ה למעוטי נראה דס"ל הלכה כר"ש ע"ש. ובפ"ה הל' ד' מטוען כתב הרמב"ם טענו ענבים העומדות ליבצר ותבוא' יבשה העומדת ליקצר והודה במקצתן וכו' ה"ז נשבע עליהן כשאר מטלטלין והוא שאינן צריכין לקרקע שכל העומד לבצור הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה אבל אם היו צריכין לקרקע הרי הן כקרקע לכל דבר וכו'. כתב הראב"ד המחבר פוסק כר"מ והרב פוסק כחכמים ואולי מפני שאמרו בכתובות סוף סוף כל העומד לגדור כגדור והרב ז"ל הלא ראה כל אלה דאפשר שאין למדין שבועה לשאר דברים שהרי עבדים של יתומים נדונין כמטלטלין ולענין שבועה אין נשבעין עכ"ל. וכתב ה"ה נראה שהוא פוסק כר"מ וכו' או שהוא סבור שמחלוקתן בשצריכין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע אפי' חכמים מודים והוא פוסק כחכמים כיוצא בזה החלוק כתב פ"א ממכירה אבל בפ"ב משכירות לא חלק בין צריכין לאין צריכין ושם נראה דאפי' אין צריכין הן כקרקע לענין שומרין עכ"ל. ובפ"א ממכירה כתב הרמב"ם כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה ואם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדות ליבצר ה"ז כמטלטלין לקנין ויש להם אונאה. כתב כ"מ דעתו כדעת הר"י הלוי שכתב כל המחובר לקרקע כקרקע דוקא לענין שומרין אבל מאן דמזבין לחברו ענבים העומדות ליבצר כיון דאדעתיה למשקל זבינהו ניהליה כבצורות דמיין ודנין בי' דין מטלטלי בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה דקי"ל כל העומד ליבצור כבצור והיינו טעמ' דגבי שומר לאו כבצורות דמי כיון דלשמירה הם כשהם מחוברין לקרקע ואדעתיה דהכי מסרינהו ניהליה הוי לה כקרקע דהא לא למתלשינהו מסרינהו ניהליה עכ"ל. וע' בה"ה ובמ"ל. ובפ"ב משכירות כתב המוסר לחברו דבר המחובר לקרקע לשמור אפי' היו ענבים העומדות לבצור הרי הן כקרקע לענין שומרין. כתב ה"ה פסק כחכמים שבפרק הדיינין מ"ג ופירשו ז"ל אפי' אין צריכין לקרקע כלל ויש לדקדק בזה במ"ש פ"ה מטוען. כתב לח"מ ראיתי בטור ח"מ סי' ל"ה כ' בעל עיטור דוקא גידולי קרקע אבל תלש ולבסוף חברו כגון כותל בנין וצינור שקבעו וכו' קי"ל כחכמים דמחובר לקרקע לאו כקרקע. פי' החכמים היינו דמסכת כלים דפליגי ר"א וחכמים בדף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וחכמים מטמאין דס"ל תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש ובית יוסף לא ראה העיטור ולכן כתב שיש טעות בטור עכ"ל. וע' בר"ן פרק שבועת הדיינין שכתב וא"ת הא הילך הוא י"ל משכחת כשבצרן וא"ת ואמאי פטרי רבנן אף על פי שהתחלת החיוב במחובר לקרקע הי' כיון שעכשיו אינו חייב לו אלא דמיהן אין כאן שבועת קרקעות י"ל דמהא שמעי' כיון דעיקר הפקדון היא במחובר לקרקע אף על גב שלאחר הפקדון בצרן הנפקד ה"ה כתובע קרקע וכן דעת הרמב"ם עכ"ל. ועוד כתב וקי"ל כרבנן דלא כבצורות ומיהו דוקא כשצריכין לקרקע עדיין אבל אין צריכין לקרקע כלל כבצורות דמיין דהא אמרי' (כתובות דף נ"א) כל העומד לגדור כגדור וכ"כ הרמב"ם פ"ה מטוען ואי תקשי מההיא דגיטין (דף ל"ט) דאמר אפי' תימא ר"מ ע"כ לא קאמר אלא בענבים כמה דקיימין מכחשי וכו' ואפ"ה פליגי רבנן עליה דהתם ה"ק ע"כ לא קאמר ר"מ אלא בענבים דאי קיימי טפי טובא מכחשי ולפיכך מכיון שהגיעו ליבצר אף על פי שהם משביחין קצת בקרקע כבצורות דמי לפי שהדבר ידוע שלא ישהה שם זמן מרובה אבל שערו של עבד כיון דכמה דקאי משבחי לא כגזוז דמי לעולם עכ"ל. וריטב"א במציעא דף ק' כתב כבר פירשתי דמיירי בענבים בדצריכי לארעא ולא צריכי דאי בצריכי לגמרי לכ"ע כקרקע ואי לא צריכא כלל לכ"ע מטלטלי כדאמ' בכתובות והתם אליבי' דרבנן פריך דהלכה כמותן עכ"ל. ומרדכי כתב בשבועות בשם סמ"ג ור"ח דהלכה כר"מ. ובש"ע ח"מ סי' צ"ח פסק כרמב"ם דאם אין צריכין לקרקע נשבעין עליהן. כתב הש"ך דודאי דעת הרמב"ם כר"י הלוי דלא פליג ר"א וחכמים אלא לענין שומרין שכ"כ בפי'