כסף נבחר חלק ב רסג

שהותר ביבש ונהפך האיסו' להיות היתר שוב אינו חוז' לאיסו' ע"י בישול ואע"ג דמב"מ בלח אוסר עד ס' היינו קודם שנודע תערובתו וגזרו חכמים שיאסר בס' אע"ג דלא יהיב טעמא גזר' אטו מין שאינו מינו דיהיב טעמא אבל אחר שנודע תערובתו ונתבטל ברוב ונהפך האיסו' להיות כולו מותר ויכול לאוכלן אפי' בבת אחת שוב לא יתכן לומ' שתאסור פליטתו וכה"ג אשכחן חילוק באיסו' המתבטל בין קודם ידיעה בין לאחר ידיע' בפ"ה דתרומות וכו' וקאמר בירושלמי דסבר ר"ש ידיעתה מקדשתה וכו' ורבנן אזלי בתר הרמה דלית להו כמורם דמי הלכך מצטרפי כאלו נפלו יחד אלמא לר"ש כשנודע לו הנפילה הוי כמורם והותר הכל אבל קודם ידיעה לא התיר ומדר"ש נשמע לרבנן בשאר איסורים דלא בעי הרמה שהידיעה גורמת ההיתר וכו' עכ"ל. וע' פסחים דף י"ג ע"ב דמסיק הש"ס דר' אליעז' בר"ש סבר כאבוה כל העומד לזרוק כזרוק. ועיין בתוס' שם מה שמחלקין בענין זה:

[ו.] [שבועות דף מ"ג] מתני' ר"מ אומ' יש דברים שהם כקרקע ואינם כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומ' אינן אלא חמש ר"מ מחייב וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע כקרקע. גמ'] מכלל דר"מ סבר כל המחוב' לקרקע אינה כקרקע אדמפלגי בטעונו' לפלגי בסרוקות. אלא אמר ר"י ב"ר חנינא בענבים העומדות ליבצר קמפלגי דר"מ סבר כבצורות דמי ורבנן לאו כבצורות דמי. כתבו תוס' נר' דלענין שבת לכ"ע לאו כבצורות דגמר מקצירת סממנין שהית' לאחר שעומדין לקצור לענין בעל חוב לכ"ע כבצורות. מיהו ר"ח פי' דהוי כר"מ עכ"ל. ובמציעא דף ק' ע"ב כתבו תוס' ד"ה ואמר לענין ב"ח מודו רבנן כבצורות מדפריך כתובות (דף נ"א) כל העומד לגזוז כגזוז דמי. דאיתא התם כתובות גבי מזונות הבנות דאמר רב יוסף הבו לה מתמרי דעל בודיא והיינו דחזיא לבודיא (הקרובות לגדור ועדיין מחוברות). פריך הש"ס סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי דצריכא לדיקלא קאמינא. וכתבו תוס' התם אע"ג דפלוגתא דר"מ ורבנן היא מ"מ פריך הכא בפשיטות כמו שפי' ר"ח דהוי כר"מ דקי"ל הכי דפסקינן בב"ק (דף נ"ט) אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים דחשבינן להו כתלושין עכ"ל. עיין ת ס' ב"ק דף נ"ט ד"ה ופסק:

[ז.] גיטין דף ל"ט המקדיש עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומ' מועלין בשערו. ומסיק דפליגי בשערו העומד ליגזז דכ"ע עבדא כמקרקע דמי (ואין מעילה בקרקע) אלא ת"ק סובר עומד לגזוז לאו כגזוז ורשב"ג סבר כגזוז. לימא הני תנאי כהני תנאי דתנן ר"מ אומ' יש דברים שהם כקרקע וכו' דר"מ סבר כבצורות דמיין וכו' אפי' תימא ר' מאיר עד כאן לא קאמר ר"מ אלא בענבים דכמה דקיימין מכחש כחישי אבל הכא כמה דקאי אשבוחי משבחי וכו' ועיין נזיר דף נ"א. דבעי חזקיה שערו העומד לגלח (גבול היה להם מתי ראוין לגלח. אספ"ז) וצפורן העומד לגזוז מאי מי אמרינן כל העומד לגזוז כגזוז (ולא הוי רקב מת דמטמא מהלכה למ"מ) או לא כגזוז ולא אפשיטא:

[ח.] סוטה דף כ"ה ע"ב. על מתני' מתו בעליהם עד שלא שתו בש"א נוטלת כתובתה ואינ' שותה ובה"א או שותת או לא נוטלת כתובת'. גמ'. ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי וב"ה סברי לאו כגבוי. כתבו תוס' הכא לא שייכי כל הני פלוגתא דכל העומד לבצור וכל העומד לגזוז וכל העומד לזרוק וכן לפדות ולשרוף דלאו בחדא מחתא נחית להו דהכא כ"ע מודו דלאו כגבוי והעמד ממון בחזקת בעליו שהרי צריך דיינין ולאו בידו הוא כדאמר גבי גר מי יימר דמזדקק לי' בי דינא וטעמ' דר"מ כבצורות דמי משום דבידו ואין צריכין לגופן הלכך לא חשיב כקרקע והכי אמר (חולין דף ע"ג) גבי ידות הכלים דאין מטבילין אלא עד מקום מדה משום דעומדין לקצוץ וגבי שערו העומד לגזוז מודה ר"מ דלאו כגזוז משום דאשבח מיהו רשב"ג פליג ואמר כגזוז דלא עביד אינש דשביק להו. והני דר"ש טעמא אחרינא אית בהו ולא אמר אלא במקום מצוה כגון זריקת דם ופדיי' פרה כשמצא אחרת נאה וכו' אבל בהכי דר"מ ורשב"ג לא שייך האי טעמא. והא דאמ' גבי שופר וגבי מנעל כתותי מכתת שיעור' אפי' רבנן מודו משום דאיסו' הנאה היא ולא הוי אלא כעפרא וליכא שיעורא ופרה חיבת הקדש מהני וצ"ע כלאי כרם אמאי מטמא טומאת אוכלין ולא אמרי' מכתת שיעור' הלכך ליכא לדמויי להדדי. והא דאמ' (כתובות דף נ"א) כל העומד לקצור כקצור התם טעמא דלא תקנו לב"ח לגבות אלא דבר הצריך לקרקע קצת עכ"ל:

[ט] חולין דף ע"ב מתני' בהמה המקש' לילד והוציא העובר את ידו וחתכ' ואח"כ שחט את אמו הבשר טהו' שחט את אמו ואח"כ חתכה הבש' מגע נבלה דברי ר"מ (בשר העוב' מגע אבר מן החי שמטמא כנבלה) וכו'. [גמ'[ אמאי טומאת בית הסתרים היא ולא מטמא (אמאי בשר העובר טמא והלא לא נגע האבר בבש' אלא ע"י חבורו אותו מגע החבור בית הסתרים היא) לימא ר"מ לטעמי' (דטומאת בית הסתרים מטמא) דתנן ג' על ג' שנחלקו טהו' מן המדרס אבל טמא מגע מדרס (והוי ראשון לטומאה מפני שנגעו זה בזה בעודן מחוברין שהיו מדרס) דברי ר"מ ותניא אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע אלא שאם נגע בו זב שיהא טמא מגע זב (ור"י ס"ל דלא נטמא מחמת חבור שבית הסתרים היא וכו') לאו אתמר עלה אמר עולא לא שנו אלא ג' על ג' שנחלק אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול בשעת פרישתן מאביהן מקבלות טומאה מאביהן (דאי אפשר לצמצם שלא יגע מעט מעט ובשעת פרישה אינו בית הסתרים ומקבל טומאה מאביו שיש בו שיעור אב הטומאה) הא נמי בשעת פרישתן מאבר מקבל טומאה מאבר (ואפי' ר' יוסי מודה דמגעו מגע) רבינ' אמר בגד לאו לחתיכה קאי עובר לחתיכ' קאי וכל העומד לחתוך כחתוך דמי (והרי נוגעין זה בזה) כמאן כר"מ דתנן כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה (שהוא עתיד לקיים ומה שעתיד לקוץ אין צריך טבילה דכקצוץ דמי) דברי ר"מ וחכמים אומרים עד שיטבול כולו. אפי' תימ' רבנן חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונוגעין בהדדי (שהן רכים אינו חשוב חבור וכמאן דמפרתי דמי) כתבו תוס' דלא אמרי' כמאן דמפרתי דמי אלא היכ' שעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר. אבל גבי אבר מן החי (בהעור והרוטב דף קכ"ח) דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרי' כמאן דמפרתי עכ"ל:

[פסק] אם הרמב"ם ס"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק וכשרוף נחלקו האחרונים ואציע דבריהם:

[י.] באה"ע סי' קכ"ד כתב רמ"א אם כתב גט בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שרפה הגט בטל. כתב בית שמואל כ"כ הר"ן בגיטין פרק המביא תנין אליבא דמ"ד דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף ואז הוי כאלו אותיות פורחות באויר ובדין זה פליגי ר"ש ורבנן בכמה מקומות ורש"י כתב במנחו' (דף ק"ב) דקי"ל כר"ש דכל העומד וכו' ובחלקת מחוקק מביא ראיה דרמב"ם ס"ל דלית הלכת' כר"ש (ותמה על רמ"א למה כתב האי דינא דאינו אליבא דהלכתא) דהא כתב בפ"ד מפסולי מוקדשין אם נודע שלא חטא אחר שנזרק הדם של אשם תלוי הבשר יאכל ש"מ אם נודע קודם שזרק לא יאכל והיינו כרבנן דס"ל כל העומד לזרוק לאו כזרוק וכו' ויש לתמוה עליו דאשתמטתיה סוגיא דכריתות (דף כ"ד) דאוקמי' אפי' לר"ש דהא אם לא חטא אינו עומד לזריקה מודה ר"ש. ט' כ"מ