כסף נבחר חלק ב רסב

רש"א פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר ואמר ר"ל אומר הי' ר"ש פרה נפדית על גבי מערכתה אלמ' כל העומד לפדות כפדוי (וזהו שעת הכושר שהי' לה ואע"פ שלא נפדית אפ"ה משוי לה אוכלא הואיל וראוי' לפדות), כתבו תוס' בד"ה פרה קשה אמאי לא אמרי' דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשחטו וכל העומד לישחט (כלו' כיון שמצוה לשחוט הוא עומד לכך מה שאין כן אי אין מצוה לא שייך לומר עומד לכך וכן כתבו תוס' לעיל) כשחוט. וי"ל דאפי' נשחט לא אמרי' כזרוק דמי עד שיקבל בכוס כ"ש כשעדיין לא נשחט. ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין לר"ש למ"ד (יומא דף ס"ז) דשרי אבריו בהנא' כיון שעומד לדחות כדחוי דמי. וי"ל דכל שעומד לעשו' לא אמר דכעשוי דמי אלא כאוכל האסור להיות כמותר וקרינן בי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אבל לא מהני לשאין אוכל כמו בע"ח ליחשב כאוכל אע"ג דהוי מהני על האוכל כגון פרה ונותר ליחשב כעפר' אי לאו דמכשיר להו חיבת הקדש מידי דהוי אבן פקוע' ודגים שהן מותרין בלא שחיטה ואפ"ה חיותן מטהרתן לרבנן דפליגי אריה"ג בחולין ע"ה עכ"ל. ועיין חולין דף פ' ע"ב תוס' ד"ה דכמה. ופ"א ע"ב תוס' ד"ה הואיל:

[ב.] כריתות דף כ"ד ע"ב מתני' המביא אשם תלוי ומשנשחט נודע לו שלא חטא ישפך הדם נזרק הדם וכו' והבשר קיים יאכל ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס יזרק והבשר יאכל. גמ'] לר"י אמאי יזרק הא הוי ידיע' בשעת סליח' אמר רבא ר"י סבר כר"ש כל העומד לזרוק כזרוק אימר דאמר ר"ש במידי דעומד לזרוק. האי אין עומד לזרוק (דהא לא חטא וסופו להוודע קודם זריקה ואיגלאי מלת' למפרע דאינו עומד ליזרק) אמרי במערב' קסבר ר' יוסי כלי שרת מקדשין בו את הפסול בתחלה ליקרב (ומשמע דאע"פ שכלי שרת מקדשין אעפ"כ צ"ל לר"י כל העומד לזרוק. וכן משמע מפי' משניות לרמב"ם דכתב דאין הלכה כר"י משום דסבר כל העומד לזרוק וכו' וכלי שרת מקדשין וכו' וכל זה נדחה. אמנם ממנחות דף ק"ב ע"ב מוכח בהדיא דלמערב' לא צריך לומר דסבר כל העומד כר"ש וצ"ע. ואפשר דפירוש ברמב"ם הוא כן בין לפי טעם דרבא ובין לטעם דמערב' נדחו דברי ר"י מהלכה):

[ג.] מנחו' דף ק"א ע"כ א"ר אושעי' שמעתי פגול במנח' לר"ש (דאמר לקמן כל האסור בהנאה אינו מטמא טומאת אוכלין אינו מטמא טומאת אוכלין וכו' מיתבי ר"ש אומר פגול במנחה מטמא טומאת אוכלין לא קשי' כאן שהיתה לה שעת הכושר (ובשעת הכושר סבר ר"ש דמטמא אע"פ שאסור עתה בהנא' כמו בשר בחלב שמטמא לדידי' משום שהיתה לה שעת הכושר דאי תרי כול' יומא בחלב' לא מתסר עד שיבשלנו. רש"י ותוס') כאן שלא היתה לה שעת הכושר ה"ד דאקדשינהו במחובר. כתבו תוס' למאי דס"ד דאיירי ר' אושעיא אפי' בהיתה לה שעת הכושר תקשי לי' מההיא דלעיל דמודה ר"ש בבשר בחלב וי"ל דהוי אמינ' שעת הכושר דבב"ח כגון שנתערבה קודם בישול כגון דתרי לי' כול' יומא בחלבא ואח"כ בישל וכי האי גונא לא היתה למנחה שעת הכושר עכ"ל. ופריך הש"ס לפרקינהו הניחא למ"ד טמאין נפדין ולא טהורין אלא להך לישנא דאמר אפי' טהורין נפדין ליפרקינהו (כלומר והא קודם שקדשו בכלי יכול לפדותן ולאכלן ואשתכח דהו"ל שעת הכושר) השת' מיה' לא פריקו וכיון דאי בעי פריק לה שמעי' לי' לר"ש כל העומד לפדות כפדוי. הכי השתא בשלמ' פרה עומדת לפדות היא שאם מצא אחרת נאה מצוה לפדותה אלא הני מנחות מצוה לפדותן (בתמיה) עוד איתא התם אמר רב אשי קמי' דרב נחמן הא דאמר ר"ש לן לפני זריקה אינו מטמא וכו' לן ממש האי לן לפני זריקה ולאחר זריקה דקתני לעיל לפני זריקה ממש דהי' שהות ביום ולאחר זריקה ממש קאמר דהוי שהות ודקא קשי' לך דר"ש הכא לא בעי למימר כל העומד לזרוק וכו' אדר"ש דפרה דאמר כל העומד לפדות וכו'], לא קשי' דאי בעי' פריק אמרי' [דמחוסר פדיי' לאו כמעשה דמי דברים בעלמ' נינהו] ואי בעי הוי זריק לא אמרי'. כתבו תוס' והא דמשני ר' יוחנן בשוחט תמימין וכו' משום דהעומד לזרוק וכו' ההיא שנוי' לא יתכן לרב אשי א"נ היכא דנזרק בחוץ מודה ר"א דאמר מעיקר' כזרוק דמי עכ"ל. ופריך הש"ס על רב אשי ור"נ כלל אמר ר' יהושע כל שהיתה לו שעת היתר לכהני' אין מועלין בה וכל שלא היתה וכו' מועלין איזהו שעתהיתר לכהנים שלנה ושנטמאת וכו' מאי לאו לנה ממש והכא דאי בעי הוי זריק הוא וקתני דאין מועלין (ושעת היתר קרינן בי' משום דאי בעי זריק) אמר רב אשי מעילה אטומאה קרמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה היא לבתר דפקעה לה קדושתה (שנראה ליזרק ולהיות מותרת לכהנים וקי"ל כל העומד ליזרק כזרוק) במאי הדרא רכבא לה (קדושה) טומאה משום אוכלא ולאו אוכלא היא כל היכי דאי בעי זריק מצי זריק לי' משוי לי' אוכלה ומטמא וכו' היכא דאי בעי זריק לא מצי זריק לא משוי לי' אוכלא (דטומאה משום אוכלא הוא וכל כמה דלא הוי אוכלא אע"ג דחזי למהוי אוכלא לא מקבל טומאה הלכך לא אמרי בה אי בעי זריק) מיתבי המביא אשם תלוי וכו' ר' יוסי אומר וכו' כדלעיל] ואמ' רבא רבי יוסי כר"ש כל העומד ליזרק וכו' (וקשיא לרב אשי ור"נ דהא הכא אע"ג דלא זריק שריא ליה למזרקי' ומיכלא דאוכלא דהיתרא חשיב ליה משנראה לזריקה אלמא לענין שווי אוכלא אמרי'. אי בעי זריק וכו') מידי הוא טעמא (כלומר וכי טעמא דר"י משום דכזרוק דמי) הא אמרי במערבא היינו טעמא דר"י כ"ש מקדשין וכו'. א"ל רב אשי לרב כהנא מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק (למאי דס"ד מעיקרא דר' יוסי בשיטת ר"ש אמרה נקיט לה) כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא. א"ל חיבת הקדש מכשרתן וכו':

[ד.] מעילה דף ד' ע"ב. א"ל בר קפרא לבר פדת בן אחותי ראה מה אתה שואלני למחר (הא דקתני מתני' כל שהי' לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בו) היתר שחיטה שנינו או היתר זריקה או היתר אכילה. חזקי' אמר היתר שחיטה ר' יוחנן אמר היתר אכילה אמר ר' זירא לא דייקא מתני' לא כר"י ולא כחזקיה דקתני לן לאו דלן דם ש"מ היתר זריקה שנינו. כתבו תוס' וא"ת א"כ ליבעי אי הל' כר"ש כל העומד לזרוק וכו' וי"ל דלכ"ע קא בעי דלא פליגי אלא לענין טומאת אוכלין ואיכא למבעי אליבי' דתרוייהו דעד כאן לא קאמ' ר"ש כזרוק אלא לענין טומאת אוכלין אבל לא פקעי קדשי קרשים עד לאחר זריקה או לאידך גיסא דע"כ לא קאמרי רבנן לאו כזרוק אלא לענין טומאת אוכלין משום דלא קרינן ביה אשר יאכל אלא לאחר זריקה אבל הכא כיון דעומד לזרוק מיד פקעו קדשי השם דכזרוק דמי עכ"ל:

[ה.] תרומות פ"ה משנה ח' סאה תרומה שנפל' למא' ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחר' ה"ז אסורה ור"ש מתיר. כ' הר"ש בירושלמי אמרי' ר"ש אומר ידיעתה מקדשתן ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה כלו' לר"ש אם לא נודע בראשונה עד שנפלה שנייה הכל נאסר השתא דנודע לו כיון דסופו להרים כמורם דמי כדאשכחן בעלמא דאית לי' לר"ש כל העומד לזרוק וכו' ורבנן אזלי בתר הגבהה עכ"ל. כ' הרא"ש פ' גיד הנשה דף ק' דיבש ביבש במין במינו בטל ברוב ואם נתבטלו פעם אחד ביבש אע"ג דנתבשלו אח"כ הכל מותר ולא אמרינן נהי דכל זמן שהוא יבש בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלט טעמו ואוסר דלא מצינו דבר המותר לאכלו שיהא צירו אסו' וכו' אחרי