כסף נבחר חלק ב רנט

(כלל פו) כל יתר כנטול דמי [א.] בכורות דף מ' מתני' בעל חמש רגלים או שאין לו אלא ג' רגלים [הוא מום ונשחט הבכור עליו]:

[גמ'] אמר רב הונא ל"ש אלא שחסר ויתר ביד אבל ברגל טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי (ובהמה שניטל ירך וחלל שלה נבלה וקי"ל בבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעל' טרפה ועוד בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טרפה). ע' חולין דף נ"ה ע"ב כתב רש"י דהוי כבעלת רגל א' וטרפה דהוי כשמוטת ירך:

[ב.] חולין דף נ"ח. ההיא חיותא דהו"ל תרתי סני דיבא אייתי לרבינא וטרפה מדרב הונא [דיתר כנטול] ואי שפכן להדדי כשרה. ההיא גובתא דהוי נפקא מבי כסי להובלילא סבר רב אשי למטרפי' א"ל כל הני חווי ברייתא הכי אית להו. ההוא גובתא דהוי מעברא מבי כסי לכרסא סבר מר בר רב אשי לאכשורי. א"ל רב אושעיא אטו כלהו בחדא מחתא מחתינהו היכא דאתמר אתמר (ויתר הוא וכאלו ניטל א' מן המעים כנגדו דכל יתר כנטול וכן הלכה דליכא מאן דפליג ואע"ג דאמרן לעיל באוני דריאה לית הלכתא כרבא ביתרת הא אוקימנ' והוא דקיימי בדרי דאוני דקים להו לרבנן דארחייהו בהכי אבל ביני ביני טרפה אלמא כנטול דמי וגבי רגלים דלאו ארחייהו ודאי טרפה). כ' הרא"ש בשם בעל הלכות שאם נמצאו ב' כבדים טרפה שני טחולים כשרה. ורמב"ן ז"ל כ' דלא אמר יתר אחת כחסר א' אלא כאלו ניטל היתר ומקומו עמו וכל שאלו ניטל עיקר האבר טרפה השתא נמי טריפה. ואם היתה רגל יתר למטה מצומת הגידין כשירה ופירש"י עיקר עכ"ל הרא"ש. כ' רשב"א בשם רמב"ן דכנטול אמרי כחסר לא אמרי' לפיכך שני טחולין הסמוכין בסומכייהו טרפ' שהרי רואין אותו כאלו נטלו ונקבו במקום חבורן וכן ב' כבדים הנמצאים מחוברין בכזית שהוא במקום מרה או במקום חיותא טרפה הא לאו הכי כשרה וכן יתר רגל למטה מצומת הגידין וצ"ע עכ"ל. ובתורת הבית כתב ול"נ שלא אמרו כל יתר כנטול עם מה שמחובר ולא קאמר אלא כנטול הוא לבד ממקומו וכל יתר שאלו אתה נוטל לבדו ממקומו טרפה אף זה טרפה הא לאו הכי כשרה לפיכך ב' טחולין לעולם כשיר' שאפי' דבוקין בעוביין ואתה נוטל הא' עדיין נשאר הב' שלם כלומר שעדיין יש במה שנשאר כעובי דינר זהב. וכן ב' כבדים באיז' מקום שיהיו מחוברין שאין החסרון פוסל בו כ"ז שנשאר בו כזית במקום מרה וכו' אבל ב' בני מעין אם אתה נוטל הא' נמצא הב' נשאר נקוב וכן בב' מררות דבוקות זו בזו וכן ביתרת רגל משום בוקא דאטמא וזה נ"ל ברור אלא שאין אני אומר כן למעשה עכ"ל:

[פסק] [ג.] בפ"ו הל' כ' משחיטה כתב הרמב"ם כל אבר שאמרו חכמים בו שאם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כולו טרפה בין שניטל בחולי או ביד בין שנברא חסר וכן אם נברא בב' אברים מאותו אבר טרפה שכל היתר כנטול הוא חשוב. כיצד ניטל א' מהמעיים או המרה וכיו"ב בין בעוף בין בבהמ' טרפה וכן אם נמצא בהן ב' מררות או ב' מעים טרפה אבל אם ניטל הטחול או שנמצאו ב' מותרת שאינו בכלל המנוין. כ' כ"מ משמע לדעת רבינו נמצאו לה ב' כבדים כשירה דאע"ג דכנטול דמי אין בכך כלום דכנטול דמי היינו לו' דכחסר מתחלת ברייתו דמי וחסר הכבד כשירה שלא אמרו טרפ' אלא בניטל. וכ"כ הרמב"ם לקמן פ"ח כל אבר שנאמר בו אם חסר טריפ' כך אם ניטל טרפה אבל אבר שנא' בו אם ניטל טרפ' אינ' נאסר' אלא אם נחתך אותו אבר אבל אם נברא' חסר' אותו אבר ה"ז מותרת שאם לא תאמר כן נמצא החסר' והנטול' אחת. ובהלכה י"א שם כ' בהמה שהית' חסרה רגל בתחלת ברייתה טריפ' וכן אם הית' יתרה רגל שכל היתר כחסר הוא) ומ"ש רבינו בטחול מדסתם לה סתמי' משמע אפי' דבוקים בסומכי' כשרה וכן דעת רש"י ודלא כרמב"ן עכ"ל. ובש"ע י"ד סי' מ"א פסק שני כבדים טרפה דהוי ניטל הכבד (ואף דכ"מ כ' דיתר כחסר מ"מ פסק הכא דטרפ' משום שהוא פוסק בסי' נ' כרשב"א דאמר כל מקום דניטל טרפה ה"ה לנברא חסר ופליג בזה ארמב"ם. א"כ חסר הכבד טרפה לפי זה דרמ"א כ' שם דבהפסד מרובה יש לסמוך ארמב"ם דחסר כשר א"כ גם ביתר הכבד כשר בהפסד מרובה. ובסי' מ"ג פסק ש"ע ב' טחולין כשרה אפי' דבוקים בצד העב. ורמ"א כ' יש מחמירין אם נמצא בצד עב וטוב להחמיר אם לא במקום הפסד מרוב'. ובסי' נ"ד דוקא אם נעקר חוליא טרפה אבל אם אירע כך חסרה כשר וה"ה אם יתרה חוליא א' (דיתר כנטול היינו כחסר. ד"מ וש"ך) ע' סי' נ"ה לענין יתר רגל. ובט"ז שם:

(כלל פז) כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח [א.] ר"ה דף כ"ט מתני' חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים י"ח זה הכלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח. גמ'] תני אהבה ברי' דר"ז כל הברכו' כולן אע"פ שיצא מוציא (שהרי כל ישראל ערבים זה בזה) חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. בעי רבא ברכת הלחם של מצה (של אכילת מצה שמברכים לפניה המוציא) וברכת היין של קידוש היום (ברכת היין שמברכין לפני הקידוש) מהו כיון דחובה הוא מפיק או דילמא ברכה לאו חובה היא (ברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף לכל ההניות היא נוהגת) ת"ש דאמר רב אשי כי הוינן בי' רב פפי הוי מקדש לן וכי הוי אתא אריסי' מדברא הוי מקדש להו:

[ב.] ברכו' דף מ"ח (גבי מעשה דשמעון בן שטח דשתה לכסא ובריך ברכת המזון לפטור ינאי מלכא). א"ר יוחנן בן שטת לגרמי' הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן. כתב רש"י אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדאמר לעיל (דף כ') מיהו כאן דמחויב מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' ומוציא רבים י"ח וא"ת בקטן שהגיע לחנוך הא לא אמר הכי (דאמרי' שם היכ' דאכל אביו כזית דגן דאינו מחויב אלא מדרבנן הוא דקטן מוציא אותו דאתי דרבנן ומפיק דרבנן אבל אם אכל לשובע אינו מוציא אותו דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריית') ההוא אפי' מדרבנן לא מחייב עליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי. ובעל ה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית אבל אכלו ושבעו לא מפיק. וא"א להעמידה דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון ב"ש ואע"ג דלגרמי דעבד טעמא משום דלא אכיל כזית דגן עכ"ל. ולתוס' לא נראו דברי רש"י וחלקו בענין אחר דקטן שאינו בר חיוב כלל דאוריית' אפי' אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן בי' אבל גדול שהוא בר חיוב מן התורה כי אכיל כדי שביעה מחויב בדבר קרינן בי' ואפי' לא אכל כלל כדאמרי' כל הברכו' אע"פ שיצא מוציא וטעמא דערבי' זה בזה וה"ה ברכת המזון וכזית דגן א"צ אלא שיוכל לומר שאכלנו משלו עכ"ל. ורא"ש כ' כלשון תוס' מיהו הביא ירושלמי פ' מי שמתו גרסי' תניא כל המצו' שאדם פטור בהם מוציא הרבים י"ח חוץ מברכת המזון. והתנן כל שאינו מחויב וכו' הא חייב אפי' יצא מוציא א"ר אילעי שאני בה"מ דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא מברך. ואפשר מדרבנן הוא וקרא אסמכת' הוא עכ"ל. ובדף כ' כתב הרא"ש וא"ת מ"ש מהא דאמרי' לקמן להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן דאינו אלא מדרבנן ואפ"ה מוציא וא"כ באשה נמי אע"פ שאינה חייבת אלא מדרבנן תוציא אחרים שחייבין מן התורה י"ל דלא דמי דאיש אע"ג שלא אכל כלום דין הוא שיפטור אחרים דכל ישראל ערבים אלא מדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת