כסף נבחר חלק ב רנח

[ה.] ב"ב דף קס"ח ההיא תברא דהוי חתום עלה רב ירמיה בר אבא אתא לקמי' ההיא איתתא אמרה ליה לאו אנא הוא אמר אנא נמי אמרי להו (לעדים החתומים עמו על השובר) לאו איהי היא ואמרו לי מיקש הוא דקשה לה ובגר לה קלא (הזקינה וכבר נשתנה קולה) אמר אביי אע"ג דאמרי רבנן כיון שהגיד וכו' צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק (והגד' קמייתא שאמר לאו איהי היא לאו כלום ולא מקרי חוזר ומגיד):

[פסק] [ו.] בפ"ג מעדות כתב הרמב"ם כל עד שנחקרה עדותו בב"ד בין בד"מ בין בד"נ אין יכול לחזור בו. כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדב' כן לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפי' נתן טעם לדבריו וכן אין יכול להוסיף בעדותו תנאי כללו של דבר כל דברים שיאמ' העד אחר שנחקרה עדותן בב"ד שיבא בכללן ביטול עדות או תוספת תנאי בה אין שומעין לו. כתב כ"מ תוספתא דסנהדרין יכולין לחזו' בהן עד שיחקרו עדותן בב"ד נחקרה אין יכולין לחזור בהן. ומ"ש אפי' נתן טעם לדבריו מפורש בסנהדרין (דף מ"ד ע"ב) דאי הדרי בהו סהדי אע"ג דיהבי טעמא למלתייהו קרינן ביה כיון שהגיד. ומ"ש כל עד שנחקרה נראה דדוקא כשהעיד בב"ד אינו יכול לחזו' אבל אם שאלוהו עדותו ואמר איני יודע יכול לחזו' ולהעיד ולישנא כיון שהגיד הכי דייק. אבל כל שאמ' אינו יודע לא מקרי מגיד ואם נתן אמתלא למה שאמ' בתחלה איני יודע נאמן ועוד כשהעיד כבר אם עתה חוז' בו אע"פ שיטעון מפני פחדו עשיתי אינו נאמן דהא משוו נפשייהו רשעים דאסהידו שקרא והיינו טעמא דכשהשביעם בפני ב"ד אינם יכולין לחזור ולהעיד דמשוי נפשייה רשיעא אבל כי אמר איני יודע לא משוי נפשייה רשיעא דיכול לומ' מפני פחד אמרתי איני יודע דהיינו שב ואל תעשה וראיה מדאמרי' (ב"מ דף ל"ט) מרי בר איסק אתא ליה אחוה וכו' ואמרי' תרתי לא עבדי ומשמע מפירש"י דה"ק חדא דשתקי מלהעיד באמת וחדא דמסהדי שקרא. הרי שאמרו שם דשמא לא יעידו מפני פחדו חיישינן אבל לשמא יעידו שקר לא חיישינן וטעמו כדפרישית. ועוד דאל"כ ל"ל למתני' למנקט השביעם ה' פעמים בפני ב"ד וכפרו אינם חייבין אלא אחד דמשמע דאפי' בפעם הא' השביעם ופטו' דקתני חוץ משבועה ראשונה לנקוט תבעם בפני ב"ד וכפרו וחזר ותבעם ה"פ והשביעם פטור אפי' משבועה ראשונ' דהא אינו יכול לחזור ולהודות אלא ודאי כדאמרן. ולזה נוטה דעת הר"ן בפ' שבועת העדות ואין להקשות ממה שדקדקתי בראש הלכות אלו מלשון רבינו דהעד מצוה להעיד בב"ד דוקא משום דכיון דאמר א"י שוב אינו יכול להעיד דהתם בשאינו נותן אמתלא אלא אומ' אז לא רציתי להעיד ועכשיו אני רוצה והכא כשנותן אמתלא. ומ"ש דאין יכול להוסיף (כתובות דף י"ט) תנאי היה דברינו למעקר סהדותייהו קמ' אתי. כלו' וכיון שכן אינו חוז' ומגיד אלא התם מהימני משום דאין כ"י יוצא והוי כאלו עדיין לא השלימו עדותן וכיון שאין דבריהם אחרונים סתרו לראשונים לגמרי נאמנין אבל הכא שכבר נחקר' עדותן וגמרו דבריהם ועתה באין לחזו' ולומ' תנאי היה הוי חוזרין ומגידין עכ"ל:

עוד כתב הרמב"ם עדים החתומים על השטר ה"ז כמי שנחקרה עדותן בד"א כשאפש' לקיים השטר שלא מפיהם אבל אם א"א לקיים השט' שלא מפיהם ואמרו כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו וכו' נאמנים ויבטל השטר אמרו פסולי עדות היינו בעבירה או שחד לקחנו על עדות זו אין נאמנין שאין אדם משים עצמו רשע וכן אמנה היו דברינו אין נאמנין דהוי כמעיד בשקר אמרו שטר מכר זה מודעה נמסרה לנו עליו אע"פ שכתב ידן יוצא וכו' נאמנין. כתב כ"מ לדעת רבינו הפירוש ניתן לכתוב דשטרא מיהא מהני דכי מבטלי זבינא מחמת מודעה צריך המוכ' להחזי' המעות שקבל כמו שכתוב בשטר וא"כ אפי' בשכתב ידם יוצא נאמני' דלא עקרי סהדותא לגמרי דאכתי מהני להדורי זוזי אפומי'. אי נמי דהאי ניתן לכתוב קאי אמודעה שביד' לכתבה ולכתוב זמנה קודם השטר מכר דאותו יום עצמו וא"כ אפי' כתב ידן יוצא נאמנין שאין אלו חוזרין ומגידין שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול הגדת מכר משעה ראשונ' ולא דמי לאנוסין מחמת נפשות. אבל לרש"י שפי' ניתן לכתוב להציל אנוס מיד אנסו צ"ל דוקא כשאין כ"י יוצא אבל כשכ"י יוצא אין נאמנין משום דעקרי לסהדותייה והוי חוזרין ומגידין עכ"ל כ"מ. ועוד כ' הרמב"ם אמרו על תנאי הי' שטר זה אם הי' כ"י יוצא אין נאמנין ואם אין השטר מתקיים אלא על פיהם נאמנין. כ' הראב"ד אבל הגאון אמר בכל ענין נאמנין וכן עיקר עכ"ל. כ' כ"מ רב האי וכת אחת של ראשונים פירשו אפי' כ"י יוצא ממ"א וכת אחרונים כתבו כרבינו ורמב"ן הכריע בדבריהם עכ"ל (וכ"כ טור ח"מ סי' כ"ט בשם הרא"ש). כתב מש"ל בפ"ג וז"ל. ירושלמי פ"ח מוקדמין מי מודיע א"ר יוחנן הן הן עדיו. והא עדים כמי שנחקרה עדותן תמן כשאומר לא חתמנו ברם הכא על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו עכ"ל. כ' לח"מ לא ידעתי למה השמיט רבינו הא אם מוכח שטעה כגון שמעיד חובתו של המביא אותו (כההיא עובדא דאבוה דר"ש) ועוד בחו"מ סי' כ"ט כתבו:

[ז.] כ' ב"י ח"מ סי' כ"ט צ"ע אם העידו בדיני ממונות שא"צ דריש' וחקירה אם יכולין לחזור כיון שעדיין לא נחקרה עדותן או דילמא כיון דלא בעי דו"ח הוי כחקירה בד"נ וכ"כ הר"ן בתשו' סי' ל"ד (וכ"כ באספ"ז כתובות דף י"ח כיון שנגמר עדותן ואין אנו צריכין עוד לדבריו שוב אינו חוזר ומגיד). עוד כ' בשם הר"ן בפ"ק דר"ה בכל טעות שהעדים מצוין לטעות בו נאמנין הן בעצמן. וכן אם אינו סותר דבריו הראשונים כגון שהדברים סתומין וסובלין ביאור א' משני ענינים משמעו' אחד קרוב ואחד רחוק כל שאנו יכולין לכוין דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת יש לכוין דבריו. עוד כ' לפי דעת הר"ן פ' שבועת העדו' דאפי' לא נתן טעה למה אמר בתחל' אינו יודע מקבלין עדותו. אבל ממרדכי פ' שבועת עדות ומתוס' ב"ק דף נ"ו ד"ה פשיטא נראה כשאומרין בב"ד אין אנו יודעין שוב אין יכולין להעיד. ומ"מ אפשר שיחלקו בין נותן טעם למה אמר א"י לאינו נותן עכ"ל. עיין ש"ע ח"מ סימן כ"ט מדינים אלו:

[ח.] כ' הטור ח"מ סי' ע"א שטר שיש בו נאמנות וטען הלוה שלא נכתב בצוויו כי דרך הסופרים לכתוב מעצמן שופר דשטרא אם העדים בפנינו ומעידין שלא כתבוהו בצווי הלוה נאמנין אע"ג דכתב וקנינא מיניה על כל מה דכתיב לעיל ואין כאן חוזר ומגיד דאיכא למימר על שאר מילי דשטר' חתמו כדאיתא בירושלמי נאמנים לומ' ע"ז חתמנו וכו' אבל אם מפורש בו שקנו ממנו על הנאמנות אין נאמנין:

[ט.] כ' ב"י בסי' כ"ט ומשמע לי דבין שאומרים דבר שסותר עדותן וכו' אם תוך כ"ד לגמר עדותן אמרו כן נאמנים אפי' תכ"ד של הגדת השני כדמשמע בפ' שבועת עדות ומשמע לי דחוזר ומגיד ושבועת עדות דינן שוה. אע"פ שדעת הר"ן הא דאין יכולין לחזור ולהודות לאו מטעם חוזר ומגיד מ"מ כיון דמהני לפוטרן מקרבן משמע דהוי טעמא משום דמהני חזרתן ונ"ל שאם גמר עדותן וקודם שיזכור התנאי הפסיקוהו בעלי דינין וחזר ואמר שהי' רוצה להשלים דבריו אלא שהפסיקוהו נאמן אבל לומר דבר שסותר עדותו לגמרי לא מהימן עכ"ל. ע' בסי' מ"ו שכ' רמ"א בשם ריב"ש דעד אחד בשטר לא אמרי' כמי שנחקרה עדותו ויכול לחזור. וש"ך חולק כיון דקיי"ל בסי' נ"א דע"א בשער זוקק לשבוע' א"כ הו"ל כמעיד ע"פ והאיך יכול לחזור בו. וע' בסי' מ"ו מדינים אלו: