כסף נבחר חלק ב רנז

ליה להכי אהדרי' קרא דכל מחמצת ולפי זה חמץ קיל מחלב ודם דבשאר איסורין חייב כרת וחמץ פטור מכרת ולפי זה מה שכתב בפרק ט"ו דלקי אף כרת נמי במשמע. ועוד י"ל דבשא' איסורין נמי אין חייב כרת אלא לוקה. גמר דלוקה מנזיר וגמר דאין חייב כרת מדין תערובות חמץ וליכא לאקשוי' משרת בנזיר למה לי הא מפסח גמרי' דלקי דה"א דוקא גבי חמץ דהוי חיוב כרת אמר רחמנא דלקי אבל בנזיר כיון דליכא חיוב כרת לא קמ"ל עכ"ל. ומרכבת כתב דאצטריך כל מחמצת לכבא"פ אפי' מב"מ או בשא"מ ולא יהיב בו טעמא דבשאר איסורין פטור עד שיהא טעמו וממשו דהיינו אינו מינו ויהיב ביה טעמא עכ"ל. (ע' רא"ש בתשו' כלל ט"ז שכ' דבכא"פ לאו מנזיר ילפי' כדעת השואל שכ' כיון דמנזיר ילפינן לא מחייב אלא מלקות ולא כרת אם אכל חלב ודם בתערובות דדיו לבא מן הדין וכו'] אלא הוא נוהג בכל איסורין כדאיתא בכריתות ואע"פ שהיא מעורב בהיתר כדמוכח פסחים (דף מ"ד) ודברי הרמב"ם תמוהים שכ' ואם אכלו בפסח לוקה ואין בו כרת שנא' כל ומדהביא קרא דכל ע"כ כר"א ור"א לא בעי כזית בכא"פ ע"ש). ובפ"ה מנזירות כ' הרמב"ם דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסו' בנזיר כיצד יין שנתערב בדבש אע"פ שטעם הכל טעם יין ואכל מן התערובות אינו לוקה עד שיהא מדבר האסור בתערובות כזית בכדי ג' ביצים (אכל כג' ביצים) כשא' האיסורין כמו שבארנו אמאכלו' האסורות וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ושנמצא שאכל רביעית יין ה"ז לוקה ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהי' טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות:

[ה.] בפ"ד מחמץ כתב הרמב"ם תערובו' חמץ עוברים עליה משום בל יראה כגון כותח הבבלי וכו' כתב ה"ה כבר נתבאר בפ"א שרבינו פוסק שאין בתערובות לאו באכילתו אא"כ אכל כזית בכא"פ ובודאי ה"ה שאין עובר עליו אלא בתערובו' שיש בו בכא"פ וזה עיקר. ויש גאונים סוברים שאפי' פחות מיכן עובר עליו ורמ"ך פי' דברי רבינו כך שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש כזית חמץ שם וכו' וכוונת רבינו צריכה לי עיון עכ"ל. וכ"מ כ' שפי' הרמ"ך יות' מתישב והטעם משום דלענין אכילה הוי כאלו אכל חצי זית היום וח"ז למחר אבל לעבור בב"י כיון שעוברין על התערובו' מאחר שיש כאן כזית מה לי שיהי' בכא"פ או יותר מכא"פ עכ"ל:

(כלל פה) כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד [א.] כתובות דף י"ח ע"ב מתני' העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' נאמנים ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהי' כ"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים. [גמ'] אמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנים א"ל רבא כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוז' ומגיד (דגבי עדות חדא הגדה כתיב אם לא יגיד וה"נ כיון דחתמי בשטרא היינו הגדה דידהו. ובסנהדרין דף מ"ד כתב רש"י כיון שהגיד דבר המכחיש הראשון דכתיב אם לא יגיד אהגדה קמיית' קפיד) וכי תימא ה"מ ע"פ (כגון המעיד בב"ד ולאחר כדי דבור בא לשנות) אבל בשטר לא דהגדה כתיב] והא אמר ר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקר' עדות' בב"ד. אלא כי אתמר ארישא אתמר הרי אלו נאמנים אמר רמב"ח לא שנו אלא שאמרו אנוסים מחמת נפשות אבל מחמת ממון אין נאמנין מ"ט אין אדם משים עצמו רשע. כתב אספ"ז יש שפירשו דנפקא מדכתיב אם לא יגיד דאית לן למדרש כדדרשי' גבי יבם אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכיון דכן ע"כ הכי בעי למימר כיון שלא הגיד בתחלה בענין זה שבא לומר עכשיו שוב אינו חוזר ומגיד. ואחרים פירשו דאת"ל חוזר ומגיד לא תמצא קרבן בשבועת העדות דלעולם חוזר ומגיד ולא נהירא דחיוב שבועת עדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד ועל זה ראוי לחייבו קרבן אפי' חוזר ומגיד עדותו. אבל הנכון דנפקא לן האי פירוש דלא יגיד מדכתיב ע"פ שני עדים יקום דבר אלמא על מה שהעידו בב"ד יתקיים הדין לזכות ולחובה לאלתר ואם יכולין לחזור ולהעיד איך יקום דבר. ריטב"א. ויש לי לפרש פירש"י דה"ק דגבי עדות חדא הגדה כתיב פי' דאם הגיד כבר שוב אין כאן נשיאות עון אע"ג דיחזור ויכפור ואם אתה אומר דחוז' ומגיד אות' הגדה הוי לה כמאן דלית' ואכתי קרינן בי' ונשא עונו אע"ג דהגיד. ותלמידי ר' יונה כתבו דנפקא לן מדיוקא דקרא דכתיב אם לא יגיד ומדהוי לי' למכתב אם לא הגיד ש"מ דהא נמי אתי לאשמעי' דכיון שלא הגיד שוב לא יגיד עכ"ל:

[ב.] שבועות דף ל"ב ע"ב מתני' השביע עליהן ה' פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין. כפרו חייבין על כל אחת ואחת. השביע עליהן חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת. א"ר שמעון מה טעם מפני שאין יכולין לחזור ולהודות כ' הר"ן בהלכות איכא למידק ארישא דמתני' דקתני אמר לעדים באו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבין. וכיון שכבר אמרו אין אנו יודעין לך עדות בהשביען אח"כ ולא הודו מפני מה הן חייבין כפירת דברים בעלמ' הוא דכיון שאמרו בב"ד אין אנו יודעין לך עדות שוב אין יכולים לחזו' ולהודות וכ"ת הכא במאי עסקינן בתוך כ"ד לא משמע הכי בגמ' וכו' וי"ל דהכא שלא בב"ד עסקינן ומש"ה חייבין שיכולין לחזו' ולהודות וכו' ואינו נח לי דאי הכי דלא כרבנן אתיא וכ"ת דלרבנן מתוקמא כשבאו עדים לב"ד וכפרו פעם אחרת לא משמע הכי ממתני' כלל. וכר"מ נמי לא אתיא דסתמא קתני חייבין ולא משמע שלא בב"ד דוקא לפיכך קרוב אני לומ' דאם לא יגיד דמיניה דרשי' דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע"פ שאמרו בתחלה אין אנו יודעין אי בתר שבועה אמרו יודעים אנו לא אקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם תורה עון באין אנו יודעין אלא בתר אלה ואע"ג דאמרי' דעדים החתומים על השטר נעש' כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואינן יכולין לחזור ולהעיד כדאמרי' כתובות (דף י"ח) שאני התם דלא שייכא אלה דכבר נגמר עדותן אבל בעל פה אין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע. עוד נרא' שקרוב הדב' דמאין אנו יודעין ליודעין אנו לא מקרי חוז' ומגיד אלא בראשונה לא הגידו כלום ועכשו מגידים וכי אמרי' שאין יכולין לחזו' ולהודות לא מטעם חוז' ומגיד אלא משום דלא מצו משוו נפשייהו רשעים שהרי כפרו בתחלה אחר שהשביעם עכ"ל (וצריך להבין לפי טעם זה איזה חילוק יש בין אם כפר בפני ב"ד או שלא בפני ב"ד מ"ט יכול לחזו' ולהודות כיון דמשוו נפשיהו רשעים):

[ג] ב"מ דף כ"ח ע"ב אבוה דר"פ ארכס לי' חמרא ואשכחוה אתא לקמי' דרבא ב"ר הונא. א"ל זיל אייתי ראי' דלאו רמאי את וטול אזל אייתי סהדי א"ל ידעיתו בי' דרמאי הוא אמרי' לי' אין. אמר להם אנא רמאי אנא. א"ל אנן לאו רמאי את קאמרי'. אמר רבא ב"ר הונא מסתברא לא מייתי אינש חובתי' לנפשיה (וזה היה דעתן מתחלה ואין כאן משום חוזר ומגיד):

[ד.] ב"ב דף מ"ט א"ר נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעה היו דברינו אין נאמנין וכו' מר בר רב אשי אמר מודעה היו דברינו נאמנין שזה ניתן לכתוב. כתבו תוס' לא דמי לחוזרין ומגידין שאינם אלא מוסיפין על עדותן אע"ג דכשכ"י יוצא ממ"א אין נאמנין ולא אמרי' שמוסיפין על עדותן מ"מ כשאין כ"י יוצ' ממ"א נאמנין במגו הואיל ואין חוזרין לגמרי מעדות עכ"ל ע' כתובות דף י"ט: