כסף נבחר חלק ב רנו

רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי וכו' אלא הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכא"פ אי בעיני' דקשריף וקאכיל לי' בטלה דעתי' אצל כל אדם אי משטר קא שטר (מטבל לתוכו) ואכל לית בי' כזית בכא"פ איתבי' שתי קדרות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי מדוכות (שהתבלין נידוכין בתוכן) אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך התרומה נפלה וחולין לתוך חולין ואי אמרת כזית בכא"פ דאוריית' אמאי אמרי' שאני אומר (ותלינן לקולא בעון מיתה אלא ש"מ א"נ ודאי נפל לא מחייב משום כזית בכא"פ אלא מדרבנן וכי מספק' לן תלינן לקולא) א"ל הנח לתרומת תבלין דרבנן [דראשית דגנך תירושך ויצהרך כתיב] איתביה שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו וכו' וא"א כזית בכא"פ דאוריית' אמאי אמרי' שאני אומר. א"ל הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן. כתבו תוס' ד"ה שתי קופות וא"ת מאי פריך אמאי אמרי' שאני אומר והא פשיט' דבכל מקום מדאוריית' מ"במ בטל ברוב והכא מיירי שרבה חולין על התרומה. ואור"י דבעי למימר בכל ענין אפי' מין בשאינו מינו כגון קמח חיטין בקמח שעורין שאינו ניכר עכ"ל. ובנזיר (דף ל"ו ע"ב) כתבו תוס' דאם אית' דכזית בכא"פ דאוריית' במין בשא"מ גם מין במינו אין לתלות להקל ע"י סמך רבייה ודין הוא שיחמירו בו רבנן כעין חומרא מבשא"מ וכו' דחיוב כזית בכא"פ שייך קצת גם במין במינו כיון שהוא אוכל קצת מן האיסור דאם הי' ניכר הי' חייב עליו מן התור' כיון דבכא"פ דאוריית' ע"ש. ור"ש בפרק טבול יום כתב ועוד י"ל דעל כרחין במינו נמי כזית בכא"פ דאוריית' דלא בטל ברוב' אע"ג דלא מינכר מדלא משני ההיא דקופות דבמינו איירי והא דמשמע בזבחים (דף ע"ד) דנותן טעם ברוב לאו דאוריית' לא דמי לקופות וסאין דסתמייהו בחיטין או בשעורין של תרומה איירי דהאי לחודא קאי והאי לחוד' קאי ואי אכל כזית בכא"פ חייב ולא דמי למיעוט הנימוח ומתחבר עם הרוב מתבטל. ובחולין (דף צ"ט) גבי גיד הנשה שנתבשל עם הגידין ואין מכירו דפריך לבטל ברוב' בדליכ' כזית בכא"פ ובע"א (דף ס"ז) אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזה כזית בכא"פ על כרחין היינו במינו כמו שמפרש ר"ת מדקאמר טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו ואי שלא במינו הא קי"ל דטעם כעיקר ומיהו יש מפרשים דאטעם כעיקר לא לקי וכו' ע"ש (ועיין בר"ן ורשב"א פרק ג"ה שכתבו דאפי' איכ' כזית בכא"פ במינו בטל ברוב). [ג.] ע"א דף ס"ז אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכא"פ (ועל כגון זה נאמר שיעור כזית בכא"פ הלכה למשה מסיני שאם יש באיסור פרס של תבשיל כזית מן האיסור לוקין עליו אע"פ שאין כזית של איסור נאכל בבת אחת אבל אם אין בכא"פ של תבשיל איסור הואיל ושוהה באכילתו כזית יותר מכדי א"פ הוי להו כשתי אכילות של שני ימים ואין לוקין דקים להו לרבנן דאכילת פרס הוי שיעור שהיית אכילה) טעמו ולא ממשו (כגון חלב שנפל לקדרה או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין) אסור ואין לוקין עליו. כתבו תוס' דר"ת מפרש טעמו וממשו במין במינו ומיירי דניכר האיסור טעמו ולא ממשו שהאיסור אינו בעין וגם זה מיירי במין במינו וה"ה אם הי' ממש האיסור בעין ולא נימוח רק שאינו ניכר אין לוקין עליו כי הוא בטל ברוב אלא הא קמ"ל דאפ"ה אסור מדרבנן. וכ' הרא"ש והא דנקט דמ"במ בטעמו אע"ג דלא יהיב טעמ' זב"ז משום דבעי למימר טעמו ולא ממשו אסור ועד היכן הוא אסור בכדי דיהיב במבשא"מ. ור' חיים פי' דאיירי שפיר במין בשא"מ וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכא"פ דאז הוי כמו ממשות של איסור כיון דיש כל כך מן האיסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית נעשה כולו איסור והאוכל ממנו כזית לוקה וטעמו ולא ממשו היינו היכ' דליכ' כזית בכא"פ ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ואע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להפכו לאיסור כשההיתר כל כך יותר על האיסור שאם הי' האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא הי' לוקה עליו דהיינו ביותר מכא"פ עכ"ל אבל לר"ת כיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות אסור ולוקין עליו בכזית כאלו היה כולו איסור אף אם האיסור נתערב ביותר מכא"פ בהיתר. ור"ן בפרק ג"ה כתב מין במינו ואפי' נתערב גופו של איסור דאוריית' ברוב' בטל ומין בשא"מ כל היכא שנתערב גופו ויהיב טעמא אפי' באלף אסור מדאוריית' ואי איכ' כזית בכא"פ לוקה ואי ליכא כזית בכא"פ אסור מדאוריית' מיהו אין לוקין עליו והיכא שנתערב בדבר טעמו ולא ממשו היינו טעם כעיקר שלפי שיטת ר"ת הוא דאוריית' ולפי שיטת רש"י הוא דרבנן עכ"ל (יש לעיין בדברי רש"י דמפרש טעמו ולא ממשו שנימוח שאין ממשו בעין אי כוונתו שאינו ניכר א"כ בטעמו וממשו צ"ל דס"ל דבעינן ניכר האיסור [וכן מפרש מנחת כהן דלרש"י אם אין ניכר האיסור אפי' באינו מינו ויש כזית בכא"פ נמי אינו אסור מדאוריית' כיון דלדידיה טעם כעיקר דרבנן] או כוונתו במה שאמר שאין ממשו בעין היינו שנימוח ומתחבר עם ההיתר לאפוקי אם עומד בפני עצמו אע"פ שאינו ניכר ויש כאן כזית בכא"פ לוקה עליו (וכן פי' דבריו פרי חדש בא"ח סי' תמ"ב) וא"כ טעמו וממשו דאמר ר' יוחנן היינו אפי' אינו ניכר האיסור אלא שממשו עומד בעין ולא נימח בהיתר. וגם אינו מתבאר מדברי רש"י אי במין במינו שייך כזית בכא"פ לדברי הר"ש בטבול יום או לא:

[פסק] [ד.] כתב הרמב"ם בפרק י"ד ממאכלות האוכל כשעורה או כחרדל מאחד מכל מאכלות אסורות ושהה מעט וחזר ואכל כחרדל עד שהשלים לכזית בין בשוגג בין במזיד אם שהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת שלש ביצים יצטרף הכל והרי הוא חייב כרת או מלקות או קרבן כמי שאכל כזית בבת אחת ואם שהה יותר מזה מתחלה ועד סוף אע"פ שלא שהה ביניהם אלא אכל כחרדל אחר החרדל הואיל ולא השלים כזית אלא ביתר מכא"פ אינן מצטרפין ופטור. ובפרק ט"ו כ' כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובו' אם אכל מן הגריסין האלו כג' ביצים הואיל ויש בהן כזית מן החלב לוקין שהרי טעם האיסור וממשו קיים אבל פחות מג' ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהן וכן אם לא הי' בתערובו' כזית בכל ג' ביצים אע"פ שיש בהם טעם חלב ואכל כל הקדרה אינו לוקה אלא מכת מרדות (לדעת הרמב"ם לא שייך כזית בכא"פ אלא באינו מינו ואפי' אם נימוח האיסור בהיתר אבל במינו בטל ברוב הן שנימוח או אינו נימוח. כמו שכתב בפירוש לעיל). עיין בכלל טעם כעיקר בפסק. ובפ"א מחמץ כתב אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירב חמץ כגון כותח הבבלי וכו' לוקה ואין בו כרת שנא' וכל מחמצת לא תאכלו בד"א בשאכל כזית חמץ בתוך התערובו' בכדי אכילת ג' ביצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת ג' ביצים אע"פ שאסו' לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות כתב ה"ה יש תימה בדברי רבינו למה כ' בכזית בכא"פ מלקות לבד ופטרו מכרת ועשה מזה מצו' מיוחדת שהרי בכל איסו' שיש בו כזית בכא"פ משמע בגמרא דלרבנן חיוב גמור ואין להם לחכמים מקרא מיותר לתערובות והרי חלב ודם אין שם מקרא לתערובותן והדין זה נוהג בהן. והרמב"ן בספרו על מנין המצות השיגו בזה עכ"ל. כתב כ"מ אפשר דאצטריך כל מחמצת משום דכ' רחמנא כי כל אוכל חמץ למעט כל תערובות חמץ מכרת סד"א לגמרי ממעט