כסף נבחר חלק ב רנא

רגע אחד לא וכו' (והכי אית' לקמן דף ל"א במתני' מי שנדר בנזיר נשאל לחכם והתירו היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר אמרי ב"ה לב"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה וכו'. וכ' תוס' נשאל לחכם והתירו כלומר שאמר לו שאותה קבלה לאו כלום שלא נדר בלשון טוב לקבל נזירות ונמצא שלא חל עליו נזירו' אפי' רגע א' היתה לו בהמ' מופרשת וכו' ואפי' ב"ש מודים דדוקא כשאמר שור שחור וכו' ויצא לבן וכו' משום שאין חושש ורצה שיחול הקדש גם על הלבן ומה שהזכיר שחור טעה שהי' סבור שהשחור יצא ראשון אבל הכא שהנזירות לא חל עליו מעיקר' כלל והבהמה לא הופרשה אלא לצורך נזירות וכיון דנזירו' ליתא הקדש נמי ליתא וגרע זה מהקדש טעות וכו'). [ב.] בבבא בתרא דף ק"ב ע"ב תניא נאמר כאן בנדרים] זה הדבר ונאמר להלן (בשחוטי חוץ) זה הדבר וכו' ומה כאן ראשי מטות אף להלן ראשי המטות למאי הלכת' צריך ראשי מטות גבי שחוטי חוץ] אמר רב ששת לומר שיש שאל' להקדש כמו שיש שאלה בנדרים. דבנדרים כתיב לא יחל דברו וכו' אבל אחרים מוחלין וה"ה לכל הקדשו' שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אצל חכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדי' כהקדש טעות איגלאי מלת' למפרע דלא הוי הקדש מעולם ופטור מכרת וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרו' דאי בעי מתשל עלייהו וחוזרין לטבלן כדאמרינן (נדרים וכו') וב"ש דאמרי אין שאל' להקדש דתנן הקדש טעות הוי הקדש (אין שאל' בשום הקדש בעולם דאפי' כשימצא חכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו דאע"ג דעקרו מעיקר' אפ"ה גבי הקדש לא אמר ב"ש הכי דאפילו כשנעשה ההקדש בטעות הידוע למקדיש חשבו לי' הקדש גמור כ"ש היכ' דהוקדש בלא טעות שלא יועיל פתח חרטה) האי זה וזה מאי עבדי, זה הדבר דשחוטי חוץ מבעי' לי' על השוחט חייב ואינו חייב על המולק. כתבו תוס' תימא אדרבה מכאן יש להוכיח שיש שאל' להקדש דהא מוקמינן התם מילתא דב"ש דכי אמר שור שחור וכו' כגון דאמר אילו הייתי יודע שיצא לבן לא הייתי אומר שחור אלא לבן ואמרי ב"ש הקדש משום דדעתו ומחשבתו מבטל אמירתו וה"נ כי נשאל על ההקדש כי אמר אדעת' דהכי לא קדשי נתיר לו כיון דאזלי ב"ש בתר מחשבה. ותירץ ר"ת כיון דאמרי ב"ש מחשבתו מבטלת אמירתו למהוי הקדש כ"ש שמבטל אמירתו את מחשבתו שאומר אדעת' דהכי לא נדר עכ"ל. וכ"כ רמב"ן וז"ל תירץ ר"ת דטעמייהו דב"ש לאו משום דחמיר' להו מחשב' אלא משום שחמור הקדש שהוא תופס אפי' במחשב' היפך הדבור וכ"ש שתופס בדבור אע"פ שהוא היפך מחשב' ולפיכך אין שאלה בהקדש עכ"ל:

[ג.] כריתות דף י"ג ע"ב מתני' יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאו' ואשם אחד וכו' כתבו תוס' ולתני חמש כגון שנשבע שלא יאכל. וי"ל מידי דאית' בשאלה לא קתני והא דתני מוקדשי' אע"ג דאית' בשאלה השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן לית' בשאלה עכ"ל. ועיין מש"ל פי"א הל' ד' ממעשה הקרבנות שכתב לדברי רשב"ם דאם שחט קדשי' בחוץ והלך לחכם והתיר פטור מכרת אני מסתפק בשוחט בפנים ואכל קודם זריקה דלוקה אי מהני שאלה לפוטרו ממלקו' דלמ' דוקא שוחט בחוץ דאיכ' שחיטה שאינה ראוי' מהני לי' שאלה אבל בשוחט בפנים לא וכו' ופשט מהא דאמר תוס' דשנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה משמע דוקא נזרק דמן כהלכה אבל קודם זריקה מהני שאלה. ועיין תוס' סוטה דף ו' גבי ואלו שמנחותיהן נשרפות שהקשו למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין ועיין נדרים דף נ"ט דתרומה ביד כהן לא מצי מתשל עלה וכ' הרא"ש שם כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה ע"י שאל' וכ"ש אם נתקדש בכלי דחשיב כתרומה ביד כהן ובשם הר"א ממיץ כ' דפירו' דלא מצי למתשל עלה שהרי לא קרא עלי' הוא שם תרומה. משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי מתשל עלה עכ"ל מש"ל. ובכ"מ פ"ד מתרומו' הקשה על הרמב"ם למה לא כתב אם התרומ' ביד כהן אין ישראל יכול לשאול עלי' עכ"ל. (ואפשר לומר שרמב"ם מפרש כפירוש ר"א ממיץ) ובשבועות דף כ"ז ע"ב אית' מי שנשבע על ככר ואכלה אם שייר ממנה כזית נשאל עליה אכלה כולה אמר רבא אינו נשאל עליה. ומסיק הש"ס הטעם מגו דמהני שאל' אכזית בתרא מהני לי' שאלה אכזית קמא אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן. אי במזיד מחוסר מלקות. וכתב הרא"ש אפילו לא התרו בו מ"מ עונש מלקות איכ'. אבל הראב"ד בתמים דעים סימן רל"ז כתב אם לא התרו בו שוב אינו נשאל עליה לפי שאין זה מחוסר לא מלקות ולא קרבן הלכך אית לי' עונש בשבועה ולית תקנתא בשאלה ע"כ:

[פסק] [ד] כ' רמב"ם פ"ד מנדרים כשם שנשאלין על נדרי איסו' כך נשאלין על נדרי הקדש ומתירין אותן בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי המזבח ואין נשאלין על התמור'. ובפ"ד מתרומו' כ' שעל תרומו' ומעשרו' יכול לישאל לחכם ומתיר לו. ובפ"ו הלכ' י"ח משבועות פסק כאמימר דאפי' אכלה כולה נשאל עלי'. וכ"פ בש"ע י"ד סימן רל"ח. ובסימן רנ"ח בש"ע כתב דמתירין הקדש כמו נדר וסימן שנ"א דנשאלין על התרומו' וכו'. ובסימן שכ"ג כתב רמ"א ואם חזרה חלה ונתערב' בעיסה ואין ק"א לבטלה אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו הנדר דנשאלין על הקדשות ויחזור ויטול חלה אחרת (תשו' מיימוני בשם ס' מצות). וט"ז הק' על זה ומסיק דלא מהני התרה אלא כשיש לו חרטה על גוף הדבר אבל כשאין לו חרטה על גוף הדבר אלא שהתערובות גורם לו להתחרט זה לא מועיל כלום ע"ש. ועיין בחוות יאיר סימן ק"ל שהשיג על הט"ז:

אות כ (כלל פב) כבוש כמבושל ומליח כרותח או לא חולין דף קי"א ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח (לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור) ושמואל לטעמי' דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל כי אתא רבין אמר ר' יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל (והא דתניא דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו בדגי' דרסו קרמייהו. תוס') אמר אביי הא דרבין ליתא דההיא פינכ' דהוי בי רב אמי דמלח בי' בשר' ותבריה (פינכא. קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעל') מכדי רב אמי תלמיד דר' יוחנן הוי מ"ט תבריה לאו משום דשמיע לי' מיני' דר' יוחנן דאמר מליח הרי הוא כרותח:

[ב.] חולין דף צ"ו ע"ב מתני' ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. גמ' אמר שמואל לא שנו (דכי יש בה בנ"ט כל הירך אסורה) אלא שנתבשל בה (שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר) אבל נצל' בה (נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר) קולף ואוכל עד שמגיע לגיד (כלו' חותך עליון ואוכל עד שמגיע לגיד). כתבו תוס' לאו דוקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך שיניח כדי קליפ' סמוך לגיד אפי' כדי נטילה צריך שיניח כדאמר בפ' כיצד צולין נטף מרוטבו (של פסח) על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא