כסף נבחר חלק ב רמח

(ולי נרא' דהא תליא מאיזה קרא ילפינן הפקר ב"ד אי מקרא דר' יצחק דיחרם רכושו או מקרא דר"א מה אבות מנחילין דהא רשב"א מביא ראי' דיכולין ב"ד לזכות ממונו לאחר אע"פ שלא בא לידו מההוא דאבות מנחילין (כמ"ש לעיל אות ו') לפי זה נוכל לומר דמקרא דר"י ליכא לאכוחי אלא שיוכלו ב"ד להפקיר ממונו וכל מי שיגיע ממונו לידו יזכה ולא יהי' נחשב כגזל כיון דבעודם בידו אינם שלו א"כ לא הקנו חכמים לשום אדם אלא נטלו מבעל הממון והניחוהו הפקר א"כ לרמב"ם שהביא הקרא דר' יצחק בפ' כ"ד מסנהדרין להאי דינא דהפקר ב"ד שפיר פסק דאין ב"ד יכולין לזכות לזה המלו' שיתן לו הלוה המעות ע"י הפקר ב"ד אמנם הראב"ד יוכל לסבור הקרא דר"א ושפיר מוכח כהוכחת הרשב"א):

[טו.] בפ"א מנערה כ' הרמב"ם הית' אנוסה זו אסור' עליו אפי' מחייבי עשה אפי' שנייה לא ישאנ'. כ' כ"מ קשה כיון דמדאורייתא שרי היא ראויה לו. ואפשר כיון דכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניות שפיר איכא למימר דשניי' אמעט מלו תהי' לאשה ובלא"ה כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלא תסור שפיר איכא למימר דשנייה אמעיט' מלו תהי' לאשה עכ"ל (ובעיני תמוה קושייתו הלא העמידו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה. כמו בכל מצות עשה שהעמידו דבריהם אם לא שנא' דס"ל דכיון דכתיב נמי לא יוכל לשלחה כל ימיו חמור משום דהוי עשה ול"ת). כ' מש"ל הנה מצינו בכמה מקומו' שחכמים העמידו דבריהם במקום תורה אף היכא דליכא לא משום סייג וכו' ובירורן של דברים הוא כמ"ש מרן דכל היכא דהכתוב כתב סתם כגון הכא גבי אונס ולא תהי' ובא למעט שאם אינו ראויה לקיימה אינו נושא' אין חילוק בזה אם יהי' איסור תורה או דרבנן ולמ"ד דהקנס תלוי בנשואין ממעט נמי מקנס (כלו' לשמעון התימני ור' שמעון בן מנסיא אבל לדידן דדרשינן נער' הנער' כדאיתא בר"פ אלו נערות לא תלי קנס בנשואין וחייב בקנס אם לא היכא דאיכא מלקות אבל אי ליכא מלקות כגון חייבי עשה וכו' חייב בקנס כמ"ש רמב"ם בפרק זה הל' י"ב) וכן גבי סוטה דרחמנא אמר ונקה האיש מעון ממעטינן נמי עברה דרבנן כלומר לדעת רבינו דס"ל דקרא ונקה וכו' ממעט כל עברות עריות לאפוקי מדעת רש"י שכ' דלא בא למעט אלא מהאי עון דבא עליה בעלה אחר סתירה ע"ש בסוט') וכן גבי מי האיש הירא דחוזר מעורכי מלחמ' דלר"י הגלילי אפי' ירא מעברות דרבנן שעש' נמי ממעט (וע' סוטה דף מ"ד ע"ב דאיכא פלוגתא בזה דלריה"ג אפי' מעברות דרבנן ולרבי יוסי דוקא מעברות דאורייתא) וכן גבי טומאת כהן דמיעט הכתוב דאם איכא חלול באשתו אינו מטמא לה ממעטינן נמי חלוצה דכיון דרחמנא אמר לא תסור ממעטינן להו מקרא עכ"ל. ובפ"ב מסוט' כ' הרמב"ם לפיכך אם היתה אשתו אסור' עליו וכו' אפי' שנייה וקנא לה ונסתר' אינה שותה אלא תצא בלא כתוב' ותהי' אסורה עליו אף משום זה וכו':

[טז.] ובפ"ז מתרומו' כ' כהן טמא אסור לאכול בין תרומ' טמאה ובין טהור' אלא כל טמא האוכל תרומ' טהור' חייב מיתה בידי שמים לפיכך לוקה וכו' וטמא שאכל תרומה טמא' אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קדש. כתב מש"ל יש להסתפק במי שאכל תרומ' טמאה דרבנן אי חייב כרת מי אמרינן כיון דתרומ' זו טהור' מן התור' שפיר קרינן ביה ומתו בו כי יחללוהו או דלמא אף שטומאת' מדרבנן ממעטינן לה ואמרי' שפיר פרט לזו שמחוללת ועומדת ויש לנו הרבה כיוצא בזה כגון הבא ביאות אסורו' מדרבנן דאין המים בודקין את אשתו וכן גבי אונס וכו' וא"כ ה"נ תרומ' טמא' ממעטינן מקרא דכי יחללוהו (ולפי מ"ש לעיל אין מכל אלו ראי' דהתם העמידו וכו' בשב וא"ת) וע' במ"ש מרן בסוף פי"ד מפרה (דשם כ' היכא דאינו טמא אלא משום דרבנן בעלמא אינו פוטרו ממיתה). שוב ראיתי לרבינו בפ"ב מגנבה שכ' השוחט חולין בעזר' וכו' אע"פ שנשחטו בעזר' אסורין בהנא' הואיל ואיסורן מדבריהם חייב לשלם ד"וה הרי אם הי' איסורו מן התורה הי' פטור משום דלא הוי קרינן ביה וטבחו ועכשיו שאיסורו מדרבנן לא ממעטינן ליה מקרא וטבחו ה"נ דלא ממעטינן מקרא דכי יחללוהו תרומ' טמאה מדרבנן וע' תוס' ב"ק דף ע"ז ד"ה אומר בי' ר"ש וע' חולין דף נ"ז דפריך הש"ס ואי אין שחיטה לעוף מן התורה לבעי' כסוי וע' רש"י פסחים דף ל"ה אהא דאמר לא חזי לי' שכתב ואמרי' לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ וכו' פסחים דף ל"א בתוס' אהא דאמרי' אבל חלתו דאי מטמי ל"ל היתר במושבו' וכו' זו הסוגיא כמ"ד מחיצ' לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן יש לה היתר מושבות דאי יצאתה חוץ למחיצ' נפדית אפי' טהורה א"נ כיון דמדרבנן אין לה פדייה לא חשיב נאכל בכל מושבות עכ"ל. וע' במ"ל פ"ג הל' ב' מתמידין ובפ"י משבועו' כ' הרמב"ם אפי' פסולי עדות של דבריהם או שהי' מלך פטור משבועת עדות שאילו העידו לא היו מחייבין ממון בעדותן:

[יז.] ובפ"ה מסוכ' כ' הרמב"ם העושה סכתו בראש האילן או ע"ג הגמל כשרה ואין עולין לה בי"ט (והיינו כר"מ) וכ' שער המלך פ"ח מלולב כיון דקי"ל כר"מ מדאוריי' מחזי ויוצא בה קשה על הטור דפסק כדעת סמ"ג בסי' קמ"ו בי"ד דע"ז של כותי שבאת ליד ישראל דאינה אסור' אלא מדרבנן גזרה משום ע"ז של ישראל עצמה. ולמה פסק בא"ח סי' תרמ"ט דלולב של ע"ז של כותי אם נטל יצא מיום א' ואילך והיינו משום דס"ל כתי' התוס' שצריך ליטלנה ע"מ שלא לזכות והלכך ביום א' לא משכחת לה דאי זכה בה הרי נעשים ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ואי לא זכה בה בעינן לכם. והשתא קשה דמאי שנא מסוכה בראש האילן דפסק הטור סי' תרכ"ח כר"מ מטעמא כיון דמדאוריי' מחזי. ואפשר לומר דאע"ג דקי"ל כר"מ דסוכ' שע"ג אילן כשר' לאו מטעמא דר"מ משום דמדאוריי' חזי אלא משום דקי"ל כרבנן דר"א דעושין סוכה בחש"מ דלרבנן הך דינא דר' יהודה לא מצי למיקם וצ"ע. ותו קשה מהא דכתב תוס' פסחים דף ל"ח) דאי מחיצה לקלוט דרבנן ואין להם פדיון לא חשיב נאכל בכל מושבות. ומ"ש מסוכה דכשר' משום דמדאוריי' חזי. וע' עוד שם שהאריך בזה:

[יח.] בפ"ה מאישו' כ' הרמב"ם המקדש בדבר שאסור בהנא' וכו' אינה מקודשת אפי' הי' אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום י"ד אינ' מקודשת. כ' ה"ה ה"ה לשאר דברים. וכבר תירצו המפרשים הסוגיא גבי חולין בעזר' וכן הסכים רמב"ן שבכל איסורי הנאה אינ' מקודשת. וכ"מ כ' דוקא חמץ דאורייתא ושעות דרבנן או שעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקדושיו וכן דעת הר"ן בדעת רבינו. וע' מש"ל שנסתפק באשה חול' והית' מסוכנת דשרי לה איסורין או חול' שאין בה סכנה וקדשה באיסור הנאה מדבריהם מי אמרי' דאזלינן בתר דידה ולדידה שוה שיכול' ליהנות או דילמא משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא דלא נתן לה פרוטה. והאריך ובסוף מסיק דמריטב"א בקדושין אמתני' המקדש בערלה מוכח דאזלינן בתר דידיה. ולא דמי להא דהמקדש בגזל לאחר יאוש ואע"ג דיאוש לא קני וא"כ איהו לא נתן לה כלום דהתם שאני כיון דמיד שבא ליד האשה קנאת' ביאוש וש"ר וכיון דהיא קנאה אף הוא קונה אות' אבל הכא אף לאחר שבא ליד האשה עדיין אותה סיבה במקומ' עומדת שהרי לעולם אסור המקדש בהנאת אותן הדברים ע"ש שהאריך ועיין בפ"ב משחיטה הלכה ג' בכ"מ ובמ"ל שם:

[יט.] וש"ע אה"ע סי' כ"ח כתב המקדש באיסורי הנא'