כסף נבחר חלק ב רמד

ואוכלת בגינו תרומה. קתני מיהא יורשה והא הכא דמדאוריי' אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל הפקר ב"ד הפקר דא"ר יצחק מנין להפקר ב"ד הפקר שנא' וכל אשר לא יבא בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. והושע בן נון וראשי האבות למטות. בני ישראל וכי מה ענין ראשים אצל אבות (הו"ל למכתב וראשי המטות בני ישראל) אלא לומר מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילים את העם כל מה שירצו (וכל מידי דממונא לא עקירה היא) (כ' תוס' אבל מן הטמא על הטהור ליכא למימר אפקוה מרשותו בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו) ומטמא לה והא הכא מדאוריי' אביה מטמא לה ומדרבנן מטמא לה בעל. משום דהוי לה מת מצוה ומי הוי מ"מ והתניא איזו מ"מ כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אין זה מ"מ. ה"נ כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה. כתבו תוס' ומיהו ע"כ לאו הא בהא תליא דאם ירית לה מטמא ואם לא לא דא"כ כ"ג ונזיר יטמאו לקרוביהן כשאין שם יורש אלא הם וכן לנשיהם. ועוד למ"ד ירושת הבעל דאוריי' אמאי איצטריך קרא שהבעל מטמא לאשתו פשיטא דמת מצוה היא. ונראה לר"י משום דירית לה לא הוי מ"מ אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה כדפרישית לעיל דכיון דלא ירשי לה דומה למ"מ. מיהו אינו מ"מ גמור וכן נראה דאי הוי מ"מ גמור א"כ היאך יטמא לה במקום שיש ישראל דהא במ"מ אם יש ישראל וכהן אמרינן (בנזיר דף מ"ו) יטמא ישראל ואל יטמא כהן ובנשואי קטנה משמע דמטמא כשאר בעל שמטמא לאשתו דאוריית' אם יש שם כמה ישראל וכו' עכ"ל. ואוכלת בגינו בתרומה. בתרומה דרבנן. ת"ש אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין שילם חולין טמאין סומכוס אומר משום ר"מ בשוגג תשלומיו תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין. וח"א אחד זה וכו' תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין והא הכא דמדאוריי' תשלומי מעליא הוי דאי מקדש בהו כהן אשה תפסו להו קדושין ואמר רבנן אין תשלומיו תשלומין (מדר"מ קמותיב) וקשרינן אשת איש לעלמא (וא"ת ומאי מדקדק מקדושין דלמא היינו משום הפקר ב"ד. ואור"י דהכא אין שייך לומר כן דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו. תוס') מאי אין תשלומיו דבעי למהדר תשלומי חולין טהורין. א"ה היינו רבנן וכו' קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו. ת"ש דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצו במזיד לא הורצה והא הכא. דמדאוריית' מרצה דתניא על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס וכו' בין ביחיד ואמרי רבנן לא הורצה והדר ומעייל חולין לעזרה א"ר יוסי בר חנינא מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר באכיל' אבל בעלים נתכפרו בו. סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר וכתיב ואכלו אתם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין. א"ל שב ואל תעשה שאני (לאו עקירה הוא כגון אכילת בשר עשה היא ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים אלא ממילא הוא מעקר' אבל תרומ' דקאמר לא עשה ולא כלום ומפקית לחולין עקירה ממש היא). א"ל רב חסדא לרבה) בעאי לאותבך ערל והזאה ואזמל וסדין בציצית וכבשי עצרת ושופר ולולב (דכל הני עוקרין ב"ד דבר מן התורה) השת' דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר הוא כלהו נמי שב ואל תעשה נינהו (וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסי בטלית בת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינ' במנחות דף מ"א ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בברכות דף י"ט משמע דכשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשוב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואור"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף ומיהו קשה מדמברכינן להתעטף בציצית משמע דבשעת העיטוף עביד מצוה ומלשון להתעטף מוכיח נמי בה"ג דקי"ל דציצית חובת גברא הוא כ"כ תוס') ת"ש אליו תשמעון אפי' אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אלי' בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו שאני התם דכתיב אליו תשמעון. ולגמור מיני' מגדר מילתא שאני (לעשות גדר ותקנה לישראל כי התם שהשיבן ע"י כן מע"ז). כתבו תוס' ד"ה ולגמור וא"ת שאני התם דע"פ הדבור מתנבא. ונראה כיון שע"פ הדבור שרי משום צורך שעה ה"ה שלא ע"פ הדבור שאין הנביא רשאי לחדש וכו' ע"ש עוד בתוס'. כתב רשב"א יש מי שפירש מגדר שאני וה"ה לב"ד דגמרי מיני' ואינו מחוור דא"כ הו"ל למימר אלא מגדר וכו' ור"ח ורש"י ל"פ כן אלא דוקא משום מגדר מלתא לעשות סייג ותקנה כי התם שהשיבן ע"י כך מע"ז וכן לקמן מפני שהיו פרוצים בעריות או שהיו מזלזלין בשבת אבל בעלמא לא עכ"ל. ת"ש בטלו מבוטל דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטל וכו' א"כ מה כח כ"ד יפה והא הכא דמדאוריית' בטל גט ומשום מה כח ב"ד יפה שרינן א"א לעלמא מאן דמקדש אדעת' דרבנן מקדש (תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר) ואפקעינהו רבנן לקדושין (ע"י גט זה וכו' שוינהו למעות דקדושין מתנה למפרע דהפקר ב"ד הפקר) ת"ש אמר ר"א בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג ומעשה באדם שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך. מגדר מלתא שאני. (עיין תוס' ב"מ דף כ' ד"ה שובר בזמנו טורף דמשמע דאביי סובר יש כח ביד חכמים וכו' וצ"ע מגיטין דף צ"ו):

[ב.] יבמות דף פ"ח (על הא דעד א' נאמן בעדות אשה) אמר ר' זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה לא לחמר ולא ליקל משום עיגונ' אקילו בה רבנן. כתבו תוס' נראה לר"י דל"ל אנן סהדי דדייקא ומנסב' ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים ואין זה עוקר דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן (דף פ"ט) שבדבר שיש בו קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר וכו' עכ"ל:

[ג.] כתובות דף י"א אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד (דזכות הוא לו) כתבו תוס' תימא דהא זכיי' מטעם שליחות ואין שליחו' לקטן ונראה לר"י דה"נ אית ליה זכיי' מדרבנן וא"ת היכא הוי גר מדרבנן ושרינן בבת ישראל וקדושיו קדושין הא מן התורה נכרי הוא וי"ל דקסבר כמ"ד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"הת בקום ועשה עכ"ל. וכתב באספ"ז בשם הריטב"א וז"ל יש שפירשו שאין גירות זה אלא מדבריהם ואין סומכין עליו לדונו כישראל אנא לענין יין נסך וכל דבר שהוא מדברי סופרים אבל לענין שחיטה ושאר דברים של תורה אין סומכין עליהן ואם קידש בת ישראל ובא אחר וקדשה אינה צריכ' ממנו גט ותדע דהא קי"ל ואם הגדילו יכולין למחות פירש"י שיכולין למחות וחוזרין למפרע נכרים גמורין ולא הוי כמומר דחזר לסורו וכו' וא"כ האיך נסמוך עליהם בשל תורה והיום או מחר יחזור בו ונמצא נכרי גמור למפרע וישראל אוכל נבלות גמורות על ידו וא"א יוצאה בלא גט וכו' ואינו מחוור וכו' אלא דהוי גר מדאוריית' ולא ניחוש שמא ימחה כיון דנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל מסתמ' לא יסור ממנה ובמילת' דלא שכיח לא חיישי' אפי' מדאוריית' וכו' ועיקר שהוא גר גמור מן התורה וכן דעת הרמב"ם (שכ' פרק י"ג מא"ב גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכו'. ובפ"י ממלכים כ' וכיון שלא מיחה בשעתו שוב אינו מוחה אלא הרי