כסף נבחר חלק ב רלב

מפני שנשתרש בחטא [עשה שרשים כלומר נתחזק בחטא שקנאו ואהני מעשיו] אימת אי לימא לפני יאוש מי איכ' נשתרש (הא לא אהני מעשיו דשנוי רשות בלא יאוש ליכא מ"ד דקני) אלא לאחר יאוש (דאהני מעשיו דהשת' קני לוקח בתרתי יאוש ושנוי רשות) ואי ס"ד יאוש קני אמאי משלם שלו הוא טובח וכו' (ואי ס"ד יאוש גריד' קני אמאי משלם דו"ה הא דמי מעלי' הוא דאית לי' לבעלים גבי' ושלו טבח ומכר) אמרי כדאמר רבא מפני ששנה בחטא ה"נ מפני ששנה בחטא (ולעולם לפני יאוש ואע"פ דלא אהני מעשיו מחייב). כתב אספ"ז העולה מתוך הסוגי' דשנוי רשות בלא יאוש ודאי לא קני ואף שנתיאש אח"כ לא מהני מטעם שנוי רשות אלא מטעם יאוש למ"ד קני אבל אי יאוש לא קני לא מהני ש"ר אלא אם היה יאוש קודם משום דבהיתר' אתי לידי' כיון שיאוש קדם אבל קדם ש"ר ליאוש ובא לידי' באיסור' לא מהני שנוי רשות. ותדע דכל עיקר הקנין דשנוי רשות בהדי יאוש משום דבהיתר אתי לידי' הוא דאל"כ גבי גנב וגזלן נמי איכ' שנוי רשות אלא ש"מ כדפרשתי:

[ג.] ב"ק דף ע"ח אתמר המוכר לפני יאוש רב נחמן אמר חייב (דו"ה) ורב ששת אמר פטור. ר"נ אמר חייב ומכרו אמר רחמנ' והא זבין ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש ר"ש אמר פטור חיובי' לאחר יאוש דאהני מעשיו אבל לפני יאוש דלא אהני מעשיו לא מחייב דומי' דטביחה בעינן דאהני מעשיו (ותלת' אמוראי נינהו רב סבר יאוש קני הלכך לא מחייב אלא לפני יאוש דאי לאחר יאוש שלו הוא טובח ור"נ ור"ש סברי יאוש גריד' לא קני ומש"ה לאחר יאוש מחייב ומיהו בהא פליגי לר"נ לא בעי אהני מעשיו הלכך אפי' לפני יאוש חייב ור"ש בעי מכירה גמורה) ואף ר' אלעזר סבר חיובי' לאחר יאוש דאמר ר"א תדע דסתם גנבה יאוש בעלים שהרי אמרה תורה טבח ומכר משלם דו"ה ודלמא לא איאש אלא משום דסתם גנבה יאוש בעלים (אלמ' מדיליף טעמ' מהאי ש"מ כר"ש ס"ל דאי שמענא לי' למרי' בהדי' דלא איאש פטור מד"וה) ודלמ' אע"ג דלא איאש. אמרי לא ס"ד דומי' דטביחה דאהני מעשיו (דאינה חוזרת כמו שהיתה אף מכירה דאהני מעשיו שאינה חוזרת דהיינו אחר יאוש אספ"ז) ודלמ' דשמעי' דמיאש בהכי משתעי קרא (לא ס"ד דומי' דטביחה מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר) וא"ת והא אי אפשר לאלתר ממש כמו טביחה קודם ידיעת הבעלים דהוי יאוש שלא מדעת. וי"ל דטביח' נמי אין דרך לטבוח לאלתר אלא עד שיבא לביתו ואז מסתמא הבעלים יודעין. תוס') אמר לי' ר' יוחנן גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים (שאין אדם מתיאש על עצמו) וחייב [וא"ת שאני גנבה בנפש דלא אתקש לטביחה. וי"ל דה"נ לא אתקש לטביח' אלא בלא היקשא יליף לה מטביח' ואמר ר"י אדרבה אית לן למילף ממכירה. תוס'] מכלל דר' יוחנן סבר לפני יאוש חייב. לאחר יאוש מאי. ר' יוחנן אמר חייב חיובי' לפני יאוש ולאחר יאוש ר"ל אמר פטור חיובי' לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנה ושלו הוא טובח וכו' כתבו תוס' תימא דלכאורה קי"ל כרבה דיאוש כדי קני וקי"ל כר"י לגבי ר"ל דחיובי' לאחר יאוש וי"ל דאפשר דלא קי"ל כרבה ולא כר"י דכמה אמוראי חלקו בשני אלה הדברים עכ"ל:

איתבי' ר"י לר"ל גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם כפל ואינו משלם ד"וה אימת אילימא לפני יאוש מי קדיש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא וכו' אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש דכי קא טבח דהקדש קא טבח אבל לא הקדיש טבח משלם ד"וה ואי ס"ד יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח (לפי סברת מהרש"ל דאמר דאע"ג דיאוש קני מדרבנן מ"מ לענין ד"וה הל' כר"י דמשלם אפי' מכר אחר יאוש דרבנן לא תקנו אלא בהא שיכול לסלקו בדמים אבל לאפטורי מדוה דחייבי' רחמנא לאחר יאוש לא תסינו הא דמקש' ר"י לר"ל היינו משום דר"ל ס"ל דיאוש קונה מדאורייתא. שער המלך פ"ח מהל' לולב), א"ל הב"ע כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב (ולעולם לפני יאוש) ומי קדיש והאמר ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש וכו' הוא דאמר כצנועין (ריש לקיש דתרצה שהקדישו בעלים סבר כצנועין דיכול להקדיש אע"פ שאינו ברשותו כיון שהוא שלו):

[ד.] ב"ק דף ס"ט תניא ר' יהודה אומר שחרית בע"הב עומד ואומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר ר' דוסא או' לעתותי ערב אומר כל שלקטו היום יהא הפקר וכו' כתבו תו' תקנה עוש' לעניים לפוטרן מן המעשר כשמלקטין יותר מדינם לכך אמר בע"הב יהא הפקר שיפטור ממעשר וצ"ל דבע"הב אין מתיאש דאם הי' מתיאש וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי זיקא וא"כ למ"ד יאוש קני תקשי לי' מה מועיל הפקר לפוטרו ממעשר והלא כבר זכו בהן עניים בתורת גזל ע"י יאוש. ומיהו זה אין להקשות אם בע"הב מתיאש למה צריך להפקיר והלא יאוש חשיב כמו הפקר לפוטרו ממעשר כדמוכח ב"מ (דף כ"א). ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכ"ע דאטו מי גרע מיאוש דהא לא דמי יאוש דהכא ליאוש דמציא' דאי יאוש קנה בכל ענין אפי' אין הגזל' ברשות הגזלן בשעת יאוש א"כ יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידו' והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור ממעשר ואפי' את"ל דלא קני אא"כ הגזלה ברשות גזלן אבל אם הוא בר"הר בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה אי נמי למ"ד יאוש כדי לא קני כלל וכל המחזיק בה זכה בה מ"מ אין יאוש זה פוטר ממעשר דנהי דנגזל אין יכול לתבוע מן המחזיק אחר יאוש כדאמרי' לקמן (דף קי"א) דדוקא גזל ולא נתיאשו ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה וכו' אבל לאחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכ' לגזלן לפטור מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל דאפי' למ"ד יאוש לא קני חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר משום דכתיב ובא הלוי וכו' אין לו חלק ונחל' עמך יצא לקט שכחה וכו' והיינו טעם דהפקר והכא אין לו חלק בה שאסור לזכות בה ואם זכה חייב לשלם דמים ועוד דמסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהי' הפקר לעניים ולעשירים עכ"ל:

[ה.] ב"ק דף קי"א אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' מ"ט כל כמה דלא נתיאשו הבעלים ברשותי' דמרי' קאי [וזה שאכלו נעש' כגוזל מבעליו כתבו תוס' אבל נתיאשו אין גובה אלא מן הראשון כיון דאכלו אחרון ואפי' היכא דאלו לא אכלו היה חייב להחזיר כגון היכא דליכא שנוי רשות שנתיאש אחר שבא ליד שני וכן משמע לקמן דאוקי ר"ח ברייתא דר' אושעיא דקתני גזלה קיימת חייבין אחר יאוש ואפ"ה אין גזלה קיימת קתני פטור. ותימא כיון דכי הגזל' קיימת חייבין אמאי פטורין כשאכלוה ועוד לר"ח ורבא כיון דרשות יורש לאו כרשות לוקח מה לי לפני יאוש מה לי לאחר יאוש לכך נראה דמסברא מחלק ר"ח בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש דלא הוי כ"כ ברשותי' דמרי' אחר יאוש כמו לפני יאוש שקנ' לצאת מרשות בעלים בשנוי רשות או שנוי השם ולרמב"ח ניחא טפי דאיהו לית לי' טעמא דרשותי' דמרי' כלל דכיון שהוא לא גזלן אינו יכול לתובעו כלל שהרי אין לגמרי ברשותי' דמרי' שהרי אינו יכול להקדישו וכו' עכ"ל. תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם וכו' א"ל ר"ח כי תניא ההיא לאחר יאוש אמר רמי בר חמא זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח (והוי כרשות אחרת וכיון דאוקימנא מתני' לאחר יאוש קני להו יתמי ביאוש ושינוי רשות דאי ביאוש לחודא לא קני מדלא קתני פטור' ביאוש ושנוי רשות דאי ביאוש לחודא לא קני מדלא קתני פטור'