כסף נבחר חלק ב רל

למ"ד טרפה חיה (הא דמצריך קרא אחרינ' למ"ד טרפה חיה) אלא למ"ד אינה חיה מא"ל אלא למעוטי צפורי עיר הנדחת. כתבו תוס' קשה דהא בע"ז משמע אף למ"ד חיה נפקא מכל החי למעוטי טרפה והיינו כדפרישית התם וי"ל דלקיום העולם אין סברא למעט מחוסר אבר אלא טרפה אע"ג דחיה אינה חיה זמן מרובה אבל הכא איכא לאוקמי' אתרווייהו ולמ"ד טרפה חיה לא מסתבר למעט טרפה כיון דאיכא לאוקמי אמחוסר אבר או שמא יש לחלק בין חי לחיות עכ"ל:

[פסק] [י.] כתב הרמב"ם פי"א משחיטה כל בהמה או עוף שנולד בהן ספק טרפות מטרפיות אלו וכו' אם הי' זכר ושהה י"ב חדש ה"ז בחזקת שלמה כשאר כל הבהמות ואם הית' נקבה עד שתלד ובעוף בזכר י"ב חדש ובנקב' עד שתלד כל הביצים של טעינה ראשונ' ותטעון טעינה שנייה ותלד. כתב לח"מ כלומר שאם עברה אחר שנעש' טרפ' וילד' עכ"ל. (ונרא' דבא לומר דלא סגי בעבור לחוד אלא צריך ג"כ שתלד וכ"כ מהרש"ל פא"ט דעבור לחוד לא מהני דאפשר שתתעבר עבור שלא תבא לידי לידה אלא תמות בו וכו' אמנם הפר"ח חולק וכתב דר"ן פא"ט כתב שאין הטרפה מתעברת וכן עיקר לפיכך אם שחטה ונמצאת מעוברת כשרה וכו' ע"ש). ובפ"ד ממ"א הלכה ט' כתב וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא"א לה לחיות מחמת מכה זו אסורה מכאן אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה. וש"ע י"ד סימן נ"ז כתב נמי כלשון הרמב"ם. ורמ"א כתב כל מקום שהוא ודאי טרפה אע"פ שנשתהה יב"ח והוא חי אסור. וכתב הש"ך בתשוב' רשב"א סי' צ"ח כ' כן איתרת דאע"ג שהיא חי' אין להכחיש בשום ענין דברי חז"ל שאמרו שהיא טרפה. ומשמע מדברי הרשב"א שם דצ"ל הא דחי יב"ח ע"כ נס הוא אבל עכ"פ טרפה היא אבל מהרש"ל פא"ט כתב דמטעם טרפה הוא שאין כמוה חיה רובא דרובא אבל מיעוטא דמיעוטא חיה אע"ג דטרפה היא ע"ש ומשמע מדברי מהרש"ל שם דבמקום דאיכא פלוגתא בין פוסקים אי חזינן דחיה יב"ח כשרה ודבריו נכונים ומכל זה מבואר דלאו דוקא יתרת אבר אלא דרשב"א אוסר בכל הטרפות מיהו מתשובת הרשב"א שם משמע דיתרת טרפה מטעם אחר שלא אמרו דהיתרת אינה חיה אלא כך אמרו שהלמ"מ שהיתרת כנטול וכל שאלו ינטל אינה חיה יב"ח אפילו עתה שלא ניטל טרפה כאלו ניטל. ולפ"ז אפילו בספק יתרת לא מהני שהיי' מ"מ מהרש"ל כתב דתירוץ הראשון שדחה הוא עיקר וכו'. (וע' שם בש"ך שכתב בשם ת"ח דבשנה מעוברת צריך י"ג חדש ופר"ח מסיק דבכל מקום שהוזכר חדשים החדש העבור עולה למנין ואף בשנה דקרא הוי פלוגתא דרבי וחכמים בפ"ק דר"ה אי חדש העבור בכלל):

[יא.] בפי"א משחיטה כתב השער המלך בשם פר"ח בתשובה שבספר מים חיים אי אמרי' בזכר דטרפה אינו מוליד והביא ראי' דאינו מוליד מהא דגיטין (דף מ"ד) המית מי שחציו עבד וכו' נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנא לי' אמר רב אדא בר אהבה בשעשאו טרפה ומאי יורשיו נפשיה וכולי ואם איתא דטרפה מוליד אמאי הוצרך לדחוקי ולומר מה יורשיו נפשיה ואמאי לא קאמר יורשיו כפשטיה ובשהוליד אח"כ אלא ודאי משמע דטרפ' אינו מוליד עכ"ל. וכ' השער המלך דאוקימתא דרבא התם מוכח יותר דאמאי נייד מאוקימתא דרב אדא דהא לדידיה ניחא דהוצרך תנא למתני דוקא יורשיו משום דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אלא ודאי דטרפה אינו מוליד דמאוקימתא דר"א לחוד לא מוכח מידי דיש לדחות דהוצרך לומר נפשיה משום דכיון דהמית דקתני בבריית' לאו דוקא אלא עשאו טרפה אמאי אכפל תנא למתנ' נותן חצי כופר ליורשיו ובשמת אח"כ ואמאי לא קאמר דנותן ח"כ לעבד עצמו ולהכי הוצרך לומר מה יורשיו נפשיה וכו' אלא מהא דרבא מוכח שפיר. ועוד הביא שער המלך ראי' דאינו מוליד מהא דאית' בע"ז (דף ה') דפריך האי מבעי' למעוטי טרפה דלא יולדת ומשני ההוא מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניח' למ"ד אינה יו דת אלא למ"ד יולדת מא"ל והשת' אם אית' דאפי' למ"ד טרפה (אינה) יולדת טרפה מוליד היכ' קאמר תלמוד' הניח' למ"ד אינה יולדת הא אפילו למ"ד אינה יולדת תקשי דאכתי איצטריך מ"ד החי למעוטי טרפת זכר דלא נפיק מקר' דלהחיות זרע ומיהו יש לדחות דתלמוד' ה"ק דלמ"ד אינה יולדת ולהחיות זרע אתי למעוטי טרפה ניח' דע"כ קרא דמכל החי אתי למעוטי מחוסר אבר נמי דאי למעוטי טרפה גריד' א"כ לשתוק קרא מלהחיות זרע ומקר' דמכל החי ממעטינן טרפה אלא ודאי דאתי למעוטי מחוסר אבר והלכך אי לא הוי כתיב להחיות זרע דאתי למעוטי טרפה לא הוי ממעטינן אלא טרפה גרידה דהא לא מייתר קרא מש"ה כתיב להחיות למעוטי טרפה דאינה יולדת כי היכי דנייתר קרא וע"כ למדרש למעוטי מחוסר אבר אלא למ"ד טרפה יולדת ע"כ קרא דלהחיות לא אתי למעוטי טרפה כי היכי דנייתר קרא ואם כן נימא דקר' דמכל החי איצטריך למעוטי טרפה עכ"ל. ובמנחת יעקב כלל ע"ג כתב בשם או"ה כלל כ"ו דיש סי' לזכרי' כל זמן שנזקק לנקבות וכו' ולא ידעתי מאין יצא לו והוא להדי' נגד משמעות הש"ס פא"ט עכ"ל. וע' פלתי:

אות י (כלל עו) יאוש קונה או לא [א.] בבא קמא דף ס"ו אמר רבה שנוי קונה כתיבה ותנינ' וכו' יאוש אמרי רבנן דנקני (ודיו אם משלם דמיו) מיהו לא ידעינן אי דאוריית' או דרבנן אי דאוריית' מידי דהוי אמוצא אבדה לאו כיון דמייאש מרה מיניה מקמי דתיתי לידיה קני לי' (דתני' מנין לאבדה ששטפה נהר הואיל ונתייאשו הבעלים שמותרת ת"ל אשר תאבד ממנו וכו' יצתה זו שאבודה מכל אדם אלמ' קני והכא בגזלה דאתי לידיה מקמי יאוש איאש סגי לי' בדמים) האי נמי כיון דמיאש מרה מיניה קנה לי' אלמ' קני או דלמ' לא דמיא לאבדה אבדה הוא דכי אתי לידי' בהיתר אתי לידי' אבל האי כיון דבאיסור' אתי לידי' מדרבנן הוא דאמר רבנן. דנקני משום תקנת השבים (שלא יהא צריך לחזור ולטרוח אחר הגזלה עצמה). כתבו תוס' נפקא לן יאוש באבדה מהא דאמר ב"מ דף כ"ו מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין פירוש ע"י סימנין יש לה תובעין שאין הבעלים מתיאשין כיון שיש בהם סימן (ותוס' במציע' דף כ"ז ע"ב מיהו בירושלמי יליף מנין ליאוש מן התור' אר"י אשר תאבד ממנו וכו') ואע"ג דסימנין לאו דאוריית' ואין מחזיר כ"א בעדים מ"מ אין מתיאש מדבר שיש בו סימן ששואל לבני אדם ראיתם טלית שלי שאבדתי שהי' בו כך וכך סימנין אבל כשאין בה סימנין מתיאש שאין יודע מה לשאול ואין סבור למצוא עדים לעולם עכ"ל. עוד כתבו תוס' אע"פ שאין יאוש מועיל באבדה בתר דאתי לידי' כדאמר ב"מ דף כ"א מ"מ בעי למילף שפיר דיאוש קני בגזל בתר דאתי לידי' דבמציאה נמי נהי נמי שלא הי' קונה לענין זה שלא יצטרך להשיב ולהפטר לגמרי הואיל וכבר נתחייב בהשבה מ"מ הי' קונה לענין שלא יתחייב לשלם כ"א דמים כמו לגבי גזל עכ"ל. ועוד כתבו מכאן משמע דיאוש אין הפקר גמור דא"כ אפי' לבתר דאתי לידי' באיסור' יכול לקנות מן ההפקר. והא דאמר גיטין דף ל"ט נתיאשתי מפלוני עבדי לא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחרות ואינו צריך גט שחרור וכו' התם היינו טעמ' כי היכי דבהפקר א"צ שחרור לפי שאין רשות לרבו עליו ה"נ כשנתיאש אין לרבו רשות עליו עכ"ל. (ועיין התם בגיטין בפני יהושע למה מהני התם יאוש למ"ד יאוש לא קני). כ' הרשב"א תמיה לי' היכי פשיט' לי' מילת' דאמרי רבנן דלקני וכו' ואי משום