כסף נבחר חלק ב רכח

משום מעלה ואע"ג דבמחוסר טבילה לא שמעינן דאם עבר ובישל בדיעבד יהא אסור ה"מ ראוי לטבילה אבל האי דלא חזי לטבילה כל היכא דבלוע מאיסור עד דיתכשר דהא כלים ישנים נמי צריכין טבילה כל שאינו ראוי לטבילה טבילה מעכבת בו ואפי' בכלים שאינן בני טבילה אפ"ה אמרי' כל שכנגדו בכלים בני טבילה ראוין לטבילה בדיעבד אסור ואפשר שלא חלק הכ' בהם ואפי' בכלים שלנו אסור כן ואפשר דאפי' בכלים שלנו עביד בהו רחמנא מעלה בכלים דכיון שנבלעו מאיסור שוב אין חוזרין להיתרן אלא בהכשר עכ"ל:

[פסק] [י.] כתב הרמב"ם בפט"ו ממאכלות דבר אסור שנתערב בדבר המותר מבשא"מ בנ"ט ומב"מ שא"א לעמוד על טעמו ברוב כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהן טעם חלב הרי אלו מותרין ואם נמצא בהן טעם חלב והיה בהן ממשו הרי אלו אסורין מן התורה נמצא בהם טעם ולא הי' בהם ממשו הרי אלו אסורין מדברי סופרים כיצד הוא ממשו כגון שהי' מן החלב כזית בכל שלש ביצים מן התערובות אם אלו מן הגריסין האלו כשלש ביצים הואיל ויש בהם כזית מן החלב לוקה שהרי טעם האיסור וממשו קיים אבל פחות מג' ביצים מכין אותו מכת מרדות מדבריהם וכן אם לא היה בתערובות כזית בכל ג' ביצים אע"פ שיש בהם טעם חלב ואכל כל הקדרה אינו לוקה אלא מכת מרדות. כתב כ"מ דעת רבינו כר"ש דטעמו ולא ממשו לא מתסר אלא מדרבנן. כתב לח"מ דרש"י כתב טעמו ולא ממשו. כגון חלב נמוח שנפל שאין ממשו בעין נראה דקרי טעמו וממשו היכא דלא נמוח גוף האיסור ואז בכא"פ אסור אבל אם נמחה גוף האיסור אפי' בכא"פ מותר (וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' תקט"ו דכל שהוא למעלה מחד בתרי כר"ש לאו דאורייתא דט"כעק לדידי' לאו דאורייתא וכו'. וכ"כ הגמיי' ואפי' כשיש מן האיסור בכא"פ דמן התורה אין איסור אלא כשהוא בעין ע"ש) ואני תמה מהרב ב"י שכ' שרבינו מפרש כרש"י שהרי רבינו כתב ונימוח וכו' הרי דקרי ממשו אפי' לנימוח מפני שיש בכא"פ ומפירש"י לא משמע כן עכ"ל. (וע' פרי חדש א"ח סי' תמ"ב מה שכ' באריכות) ובפ"ח הל' ו' מחמץ כתב הרמב"ם אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח וכו' וכל הדומה מדברים שחמץ מעורב בהם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנא' כל מחמצת לא תאכלו בד"א כשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת ג' ביצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובת כזית וכו' אע"פ שאסור לו לאכלו אינו לוקה אלא מכות מרדות. ועיין בכ"מ ובה"ה קושיות גדולות עליו ומרכבת כ' מה שהקשו כל הגדולים למה לי קרא לבכא"פ בחמץ הא בשאר איסורין נמי נוהג ותירץ בשאר איסורין אם הוא ממשו ולא טעמו כגון מב"מ או בשא"מ ואינו נותן בו טעם מותר בשאר איסורין אמנם גבי חמץ דכ' קרא יתרה להורות בכל מקום שיש ממשו והיינו בכא"פ אע"ג דליכא טעמא חייב כגון מב"מ או בא"מ וליכא טעמא עכ"ל. ובפ"ו מהל' חמץ כתב העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ח. כתב הראב"ד והוא שיש בה דגן כזית בכא"פ ויאכלנו עכ"ל. וכ' ה"ה אבל מדברי הרמב"ן נראה דאפי' אין שה בכא"פ יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז וזה שהזכירו חטין ואורז עכ"ל. ובפ"ו מבכורים כתב המערב קמח חטים בקמח אורז ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. כתב הראב"ד נראה מן הירושלמי דבעינן שיהא בה דגן כשיעור כרשב"ג עכ"ל. כ' כ"מ משמע ממשניות אלו שאע"פ שאין בחטים ה' רביעים כל שיש בעיסה ה' רביעים חייבת אבל בירושלמי אמרו מתני' דלא כר"ש ב"ג דאמר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהי' בה דגן כשיעור ר"ל אמר הלכה כרשב"ג וכו' עכ"ל. ובש"ע י"ד סי' צ"ח פסק כר"ת דטכע"ק דאורייתא (עיין ב"י שכ' שרא"ש לא הכריע לא כרש"י ולא כר"ת) ואם נשפך קודם ששערוהו אסור ואם נתערב במינו ובשא"מ ונשפך ונודע שהי' רובו היתר ממינו רואין את שאינו מינו כאלו א נו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו (רשב"א) וש"ך השיג עליו דמה שלמד רשב"א דין זה מהא דאמרי' סלק את מינו לא דמי כלל דהתם במינו לאו בנ"ט אסור הילכך אמרי' רואין כיון שנתבטל באינו מינו אבל הכא איך נאמר רואין סוף סוף השתא נותן טעם בשא"מ והוי ספק דאורייתא עכ"ל. (ול"נ דהא הרשב"א הקשה היכי משכחת טעמו ולא ממשו וכו' ותירץ הא דאמרי' חד בתרי בטל היינו היכא שההיתר לא קבל טעם מן האיסור כמו שכתבתי לעיל אות ו' א"כ אין נפקא מיניה בין מינו לשא"מ לענין ביטול אלא משום דבא"מ ניכר הטעם וזו היא הכרתו לכך לא שייך ביטול כיון שניכר האיסור אבל אם גם מן היתר יש שם א"כ לא מנכר טעמא דאיסורא ולכן בטל ברוב במינו. ואי קשיא למה לי רוב מינו אפי' אם הוא שוה נמי אינו מרגיש טעם האיסור מפני ההיתר שבו וי"ל אם אין רוב מינו כדי שיתבטל בו כיון שמרגיש המין האיסור כמו המין ההיתר בא"מ א"כ ניכר האיסור אבל אם נתבטל האיסור ורוב היתר במינו א"כ אין כאן הכרח איסור מאחר שנתבטל ברוב מינו ולכן מותר) וט"ז הסכים למחבר. וע' עוד שם בש"ך דמסיק נמי דקי"ל כר"ת דטכע"ק דאורייתא במין בשא"מ דכיון דנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ואסור כולו מדאורייתא:

[יא] בפ"ה מנזירות כתב הרמב"ם דבר המותר אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר כיצד יין שנתערב בדבש אע"פ שטעם הכל טעם יין ושתה מן התערובות וכן הצמוקין שדורסין עם הגרוגרות וטעם הכל טעם צמוקין ואכל מן התערובות אינו לוקה עד שיהי' מדבר האסור בתערובות כזית בכדי ג' ביצים ואכל הג' ביצים כשאר האיסורין השוין בכל אדם וכו' וכן אם שרה פתו ביין והיה הרביעית יין בכדי פרס מן הפת ואכל כדי פרס שנמצא שאכל רביעית מן היין הרי זה לוקה ועל זה וכיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים לאסור דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין והוא שיהא טעמו וממשו כשאר איסורי מאכלות. כתב לח"מ דרבינו ס"ל דמשרת אתי לכזית בכא"פ והוא דלא כמאן דלר"ע אתי להמ"ל ולרבנן אתי לטעמו ולא ממשו דהיינו שרה ענבים במים וצ"ע. (עיין בפני יהושע פסחים מ"ד מ"ש ביישוב דברי רמב"ם):

[יב.] בפ"ה מאיסורי מזבח כתב שאור ודבש אסורים לגבי מזבח ואיסורן בכל שהוא שנא' כי כל שאור וכו' ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן. או לשם קרבן ואחד המקטירן עצמן או המקטיר תערובות שלהן לוקה וכו'. כתב כ"מ מסוגיא דמנחות (דף נ"ח) משמע דרבא דפליג אדאביי ודרש כל לחצי קומץ סבר דלא מחייב על שאור ודבש בפחות מכזית כשאר איסורין דהא למה לי קרא א"כ תימה על רבינו למה פסק כאביי. ועוד שכ' לקמן ואין הקטרה פחותה מכזית והיינו כרבא. ואפשר דרבינו מפרש דרבא לא פליג אאביי דדריש מכל לרבוי חצי זית אלא שמוסיף לדרוש נמי לחצי קומץ דתרוייהו משתמע ומ"ש ואין הקטרה לפחות מכזית היינו בתערובות וצריך שיהא כזית אע"פ שאין בו אלא כ"ש משאור ודבש לוקה עכ"ל. עיין שער המלך פ"א הלכה ו' מחמץ:

[יג.] כתב מנחת כהן וז"ל וראוי שתדע שאף לסוברים דט"כעק דאורייתא היינו דוקא אם אין ששים בהיתר נגד האיסור אבל אם יש בו ס' אין אסור מהתורה אע"פ שנרגש בה טעם האיסור ואף שנמחה גופו בתוך ההיתר. כמ"ש הטור בסי' צ"ח בשם ר"ת (והיינו נגד דעת הר"ן שכ' שכל שנמחה גוף האיסור בתוך ההיתר ונותן בו טעם אפי' באלף לא בטיל לדברי הכל)