כסף נבחר חלק ב רכו

גרוע לי' מהמ"ל שיש שם מיהת ממשו וכו' ומאן דאית לי' ט"כעק נמי אפשר דל"ל המ"ל דאפשר דאיהו בעי שיהא טעם גמור במה שהוא אוכל כאלו נתערב ונמחה בו כזית מן האיסו' וזה חמור לו מהמ"ל בקדשים איתנהו לתרוייהו טעם כעיקר והמ"ל דגמרי' מחטאת דתרווייהו איכ' למילף מיני' וכו' ופרש"י מדקאמר ט"כע דבקדשים אסו' משמע דל"ל ט"כעק בחולין וכו' ויש עוד ראי' לרש"י מהא דתניא (פסחים דף מ"ד) ב' קופות של חולין וב' תרומה ונפלי אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו תרומה לתוך תרומ' נפלו וכו' ופריך אי בכא"פ דאוריית' אמאי אמרי' שאני אומר ואם אית' ע"כ דאוריית' הוא דהא איכ' כדי נ"ט אלא ש"מ ט"כע לאו דאוריית'. והא דאמר לקמן הטמאים לאסור צירן ורוטבן אם היא בפני עצמו קאמר והיינו דלא ילפי לה רבנן ולא ר"ע מהטמאים ואע"ג עובדא דהתם בלוע הי' ואסר רבא מהטמאים ואלא ה"ק כיון דבעין דאוריית' אסור אף בלוע אסור מדרבנן. ולא נר' לר"ת אלא טכע"ק דאוריית' (הכל כמו שכ' בתוספו' חולין וע"ז) ויש מתרצים דהיינו טעמ' דלא לקי משום דיליף מגיעולים או מב"בח לאביי ולרבנן מנזיר בק"ו ואין מזהירין מן הדין. ונר' שזהו סברתו של הראב"ד באיסו' משהו שלו. ותוס' מביא ראי' מהא דאמר רבא אמור רבנן בטעמ' וכו' וההיא ודאי דאוריית' דאי מדרבנן אפי' בס' כדאמר רבא לעיל מב"מ בס' ואמאי קאמר הכא מב"מ ברובא אלא ודאי מדאורי' קאמר ועוד מההיא דעשה עיסה מן האורז וכו' וזו אינה קושי' דשאני התם דממשו של חטים בעיסה אבל בליעת טעם בלבד אינו כעיקר מן התורה. ורמב"ן תירץ להעמיד דברי רש"י ודאי מגיעולי' לא גמרינן טכ"ע משום כיון דאוקמי ר' יוחנן כר"ע ס"ל דמוקי משרת להמ"ל ולא גמרי' לשאר איסורי' משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים. וגיעולים וחטאת נמי הוי ב' כתובים לגבי טעם כעיקר דבחטאת תרוייהו איתניהו בי' ואע"ג דבפסחים לא אמרינן הכי ההוא סוגי' כאביי דקסבר טכ"ע חמור טפי וחטאת משום המ"ל אבל לר' יוחנן שקולים הם ובין המ"ל ובין ט"כע ממעטין מנייהו משום דהוי ב' כתובים ללמד דהמ"ל וללמד דטכ"ע ואין מלמדין לא בזה ולא בזה דהי מינייהו מפקת ולעולם תרתי בעינן טעמו וממשו. הא ממשו ולא טעמו כגון מב"מ ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מבשא"מ שאין ממש האיסו' לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טפת יין כמו שכתבנו אינו אסור אלא מדרבנן. וההיא דאמר רבא מבשא"מ בטעמ' בטעמו וממשו הוא וכו' ואי קשי' לפירש"י דהא משמע דלר' יהודה דאית לי' מב"מ לא בטיל אית לי' טכ"ע דאוריי' דהא חתיכ' נבלה שנפלה ע"ג חתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה אסרה חתיכ' נ"נ דבר תורה ואע"פ שאין מעורב בו אלא טעמו בלבד וכבר פסק רש"י כר"י דמב"מ לא בטל י"ל דהא דאמרינן לר"י מב"מ לא בטיל ע"כ לא תליא בטעמו ולא ממשו ולא שייכ' ביה כלל דמב"מ גזרת הכתוב דלגמרי' מדם הפר תדע דהא לאו משום טעמו הוא דהא במשהו מתסר ובכי הא ליכ' מאן דאסר בעלמ'. ולכ"ע אליבי' דרבנן דאמרינן מב"מ בטיל אין טעם כעיקר במב"מ אלא בשאינו מינו וכו' נמצא פסק הלכה לענין טעם כעיקר לרש"י אם נפלה נבלה בתוך הקדר' בזמן שמכירה לא נשאר בתוך הקדר' אלא פליטתה וקודם שהספיק לשער נשפך מותר מספק. אבל אם החתיכו' לפנינו ואין אנו בקיאין למוד אותן אין לו' בכי הא ספקא דרבנן דמה שהוא ספק ממיעוט ידיעה וחכמה אצלנו אין ספק וכו' ורמב"ן הכריע כרש"י אבל ר"ת ור"י דחו דברי רש"י ולדבריהם טכע"ק במבשא"מ דאוריי' אבל במב"מ ד"ה טכ"ע דרבנן והולכין בספקו להקל. וראב"ד באיסור משהו שלו ס"ל כר"ת דטכ"ע דאוריית'. וז"ל תלת' גוני איכ' בנותן טעם אחד לקי וא' לא לקי ותרווייהו לדברי הכל והאחד פלוגת' דר"ע ורבנן. האחד בכא"פ ויש בו בנ"ט בכולו כיון דאכל כזית מן האיסו' לוקה עליו לד"ה. והשני טעמו ולא ממשו כגון א' במ' או בנ' שאין כזית איסו' בכא"פ אסור ואין לוקין עליה לד"ה דילפינן מנזיר לרבנן או מגיעולים לר"ע ואין מלקין על היקשו' ולא על ק"ו. המ"ל כגון שנתערב מחצה איסו' ומחצה היתר ונתן בו טעם בלא ספק והוא אוכל משניהם כזית הוא מחלוקת ר"ע ורבנן לר"ע אית לי' בנזיר וחטאת לוקין עלייהו דבגופייהו כתבו דמפיק למשרת וכל משרת להמ"ל ורבנן בנזיר מפקי לטכ"ע או לכזית בא"פ ולמלקות וגלוי מלת' בעלמ' הוא לשאר איסורין דנ"ט ברוב כמאן דאית' בעינ' וכו' או לטעמו ולא ממשו ולאיסו' ולא למלקות דהא לא אכיל איסו' כזית ובנזיר דגלי רחמנ' בהדי' לקי אפי' שרה ענבים במים וכו' אבל שאר איסורין דגמרי' מיני' איסו' איכא מלקות ליכ'. אבל בחטאת מיהו אית להו המ"ל דנפק' מכל אשר יגע בבשרה וכו' וילפי' שאר קדשים מינייהו לאיסו' ולא למלקות ולא לכרת אבל חולין מקדשים לא גמרי' וע"ז השלישי אמר רבא לא נצרכה אלא לטכע"ק והיינו המ"ל וכו' וכ"כ הרב בעל הלכות דט"כע דאוריית' ואפ"ה אין לוקין עליה מידי דהוי אחצי שי עו' וק' לי בכל דוכת' מדאוריי' חד בתרי בטיל א"כ היכא משכחת טעמו ולא ממשו ואפי' כזית בכא"פ היכ' משכחת ומתרצינן הא דאמרינן חד בתרי בטיל דוקא דקיימ' איסורא באפי נפשי' כגון גיד בין הגידים שההיתר לא קבל טעם מן האיסו' וכיון דאיסור' לא מנכרה בטל ברוב אבל כשקיבל ההיתר טעם האיסו' נעשה הכל איסור שהרי ניכר וידוע בכל ההיתר וא"ת הא שמעינן לי' לאביי טעמ' ולא ממשו דאוריית' ושמעי' לי' נמי דאמר בזרוע בשלה בטיל והלא נ"ט בהיתר הוא ואיסור' לא קיימא באפי נפשי' התם מב"מ הוא ואין טעם האיסור ניכר בהיתר והרי כאלו עומד בפ"ע ומש"ה מדאוריי' בטיל ברוב אבל כל שטעם האיסו' ניכר בו טעימתו זו היא הכרתו כדכתיב וחיך אכל יטעם וכו' עכ"ל. ובתורת הבית בית ד' שער א' כתב נמי כל הדעות ומסיים שם מ"מ לענין פסק אנו על מי נסמוך בא ונסמוך על ר"ת ורבינו יצחק ובעל ההלכות והראב"ד ז"ל שרבים הם יאמרו להחמיר בשל תורה עכ"ל:

[ז.] במס' פסחים פרק אלו עוברין כ' המאור וז"ל בין לר"מ בין לר"א דאית להו תערובות חמץ בלאו ס"ל המ"ל בחמץ בפסח ונקוט האי כללא בידך דהמ"ל יש בו חומר גדול מט"כעק לפי שאין ט"כע אמור אלא על דבר שיש בו כשיעור כזית מן האיסו' והוא נמס בו וניכר בו טעמו והוא אוכל ממנו בכא"פ שיעור כזית מן האיסו' שנמחה בו זהו ט"כעק שאסו' בכל התורה ואין לוקין עליו אלא בנזיר ואם ניכר בו ממשו לוקין עליו ככל האיסורין והמ"ל אע"פ שאין בו טעם האיסו' ואע"פ שאינו אוכל מן הכל אלא כזית חציו מן ההיתר וחציו מן האיסו' מצטרפין זה לזה ואי אמרת והא ד' מיני מדינה דתנן במתניתין כולהו לטעמא עבידי ובגמר' פרכינן אי הכי חמץ בפסח נמי אלמא המ"ל טעמ' נמי אית בי' ויש להשיב ולהפריד בין טעם לטעם שכל הערובין השנוין במשנתנו אע"פ שהם עשוין לטעם טעמן משתנה על ידי עירובן לטעם אחר שאין טעם האיסו' שהוא הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש וטעם זה שהוא מחדש בעירובו גרם להתבער בפסח ולעבור עליו ואין מתבטל ככל איסורין שבתורה לפי שהדגן הוא יסוד א' מיסודות המינין אבל טעמו הראשון אינו ניכר בו ברוב הטעמים ואע"ג דאמרינן בזיתים המצרי תלתא שערי וכו' לאו דוקא כי יש פעמים שאדם מרבה מזה וממעט מזה וכו' והיינו דחשבינן להו לכולי עירובי דמתני' כהמ"ל ולא חשבינן להו כט"כעק ואפ"ה מחייב ר"א.