כסף נבחר חלק ב רכה

או חלב שנכי נמוח שאין ממשו בעין) אסור ואין לוקין עליו ואם ריבה טעם לפגם מותר. כתבו תוס' ואין נראה מה שפירש"י חלב שנפל לתוך בשר דאפי' לפי פירש"י דט"כעק לאו דאורייתא מודה בב"ח דהוי דאורייתא כדמוכח חולין דף ק"ח ועוד דהאוכל בב"ח אוכל ממשו של איסור אלא צ"ל כגון חלב נימוח שנפל ונבלע בבשר דליכא רק טעם בעלמא עכ"ל. מדברי רש"י דהכא משמע דחלב נמוח מקרי טעמו ולא ממשו. ובזבחים דף צ"ז ע"ב כתב רש"י אם סך צלי של שלמים בשומן חטאת ונבלע בו דזה מקרי המ"ל ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר שאין זה טעם אלא ממש וצ"ע]:

[ד.] חולין דף צ"ח ע"ב על הא דאמרי' כל איסורין שבתורה בס' או בק' פריך הש"ס והתניא זהו היתר הבא מכל איסור (שהרי בלע איל נזיר מן הזרוע והתירו לך הכתוב) זהו למעוטי מאי מאי לאו כל איסורין אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מב"מ לא בטיל וכו' ולגמר מיני' גלי רחמנא ולקח מדם הפר. ומאי חזית לגמר מהאיך חדוש הוא. אי הכי למאה וס' נמי לא נגמר. אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן מדאורייתא ברובא בטל (כלומר אי לא מהאי גמרי' ומשוינן בטול טעם כשאר בטולי דאורייתא ברובא הוי לן לבטולי כדכתיב אחרי רבים) רבא אמר לא נצרכה אלא לט"כעק דבקדשים אסור קמ"ל דהכ' שרי (נותן טעם קים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מלתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרי' מיני' למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים דבטל' ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא לבטל אלא בק' או בס' ורבא לית לי' ט"כעק בחולין כדמפרש ואזיל אלא מדרבנן והכא נמי שמעינן ליה לר' יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין והא דילפינן [פסחים דף מ"ד] מנזיר משרת ליתן ט"כעק ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא דהוי להו נזיר וגיעולי כותים ב' כתובים אי נמי גיעולי כותים חדוש הוא ומשרת להמ"ל). ותוס' הקשו הכא ובע"ז על פירש"י טובא ומסיק דרבא נמי ס"ל ט"כעק בחולין ממשרת והא דאמר רבא לקמן דרך בשול אסרה תורה דחוי' הוא דדחי לאביי דלא מוכח מהכא טעם כעיקר והא דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו וכו' היינו במינו וטעמו וממשו היינו כגון שהאיסור בעין ומכירו ונקט טעמו וממשו דאפ"ה אסור. ועוד י"ל דאיירי שלא במינו והיכא דאיכא בכא"פ קרי ליה טעמו וממשו והיכא דליכא בכא"פ קרי טעמו ולא ממשו (ובע"ז נמי איתא להאי תירוץ בשם ה"ר אלי' בזה הסגגון דשפיר מתוקמא הכא במין בשאינו מינו והכי פירושו טעמו ולא ממשו כגון שאין כזית איסור בתוך כדי א"פ אין לוקין עליו וטעמו וממשו דלוקין מיירי דאיכא בכא"פ) ור"י מאורליינש הי' מפרש אע"ג דט"כעק דאורייתא לא לקי אטעם אפי' שלא במינו דר' יוחנן סבר כר"ע דיליף ט"כעק מגיעולים וליכא אלא עשה דתעבירו באש דמצריך לבון והגעלה ור"ת השיב לו דאית לן למימר אהדרי' לאיסורא קמא דלאו דנבלה וחלב ושאר איסורי דהכי אמרי' גבי פסולי מוקדשין וכו' (וכ"כ תוס' בע"א ובבכורות ט"ו כתבו תוס' וז"ל ומההיא דהגוזז וכו' נמי קשה על מה שפירש טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין כגון גיעולי נכרים דהשתא כי אשתרי טעם לפגם כמו נבלה מסרחת וכי הדר אסר גיעולים איסורא בעלמא איכא ואין נראה דאית לן למימר אהדרי' לאיסורי' עכ"ל). (עיין תוס' ביצה דף י"ב ד"ה השוחט ודוק). והרא"ש כתב וז"ל ור"ת כתב דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא כיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות אסור ולוקין עליו בכזית כאלו היה כולו אסור ואפי' לקולא אזלינן בתר טעמא ויוצא בעיסת האורז י"ח מצה כיון שיש בה טעם חטים ואפי' רובא אורז. וילפינן ממשרת או מגיעולים. וההיא דר יוחנן מיירי במין במינו ור' חיים פי' דאיירי שפיר במין בשאינו מינו וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכא"פ דאז הוי כמו ממשו של איסור כיון שיש כל כך מן האיסור שבתוך אכילת פרס אוכל כזית נעשה כולו איסו' והאוכל ממנה כזית לוקה כדחזינן גבי עיסת אורז דבכזית ממנה יוצא י"ח וטעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכא"פ ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ואע"ג דט"כעק ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנתינת טעם כל איסור בהיתר להפכו לאיסור כשההיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכא"פ ובהך דשמעתין יש לפרש ט"כעק טעם ממש דבאיל שרי דפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן שומן הזרוע טעם גמור במה שאצלו חוץ לרוטב ובשאר קדשים אסור כה"ג וה"ה נמי בחולין מקרא דמשרת והא דנקט קדשים משום דבקדשים מיירי והשתא לפסק ר"ת אם נשפך הרוטב ואינו יודע אם היה בו ס' הוי ספק דאורייתא ולחומרא. ולרש"י הוי ספקא דרבנן ושריא עכ"ל, [ה.] זבחים דף ע"ח אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין א' על חברו ויבטלנו. ש"מ תלת וכו' וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאוריית' הא דאמר רבנן בכל דוכת' איסו' הנותן טעם בהיתר אוסרו ואע"פ שההיתר רוב לאו דאוריית' הוא ללקות עליו דאי דאוריית' נהי דרבה מין על חברו מ"מ טעמא יהיב ואיכ' טעמ' דשיעור שלם וקס"ד השתא אפי' פגול ונותר משני מינין שטעמו של זה ניכר בזה כגון בשר ושירי מנחה) מתיב רבא עשה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה אע"ג דרובה דאורז. מדרבנן. א"ה אימא סיפא אדם יוצא י"ח בפסח. אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא (מבשא"מ בטעמא שהטעם ניכר בו בטעמ' מחייב ולקי מן התור' וכי אמר ר"ל פגול ונותר של מב"מ דליכ' למיקם אטעמ' ולא תשמע מיני' נותן טעם ברוב לאו דאוריית'). כתבו תוס' תימא דלא מקשה לי' מכל התור' כולה דקי"ל טעם כעיקר עכ"ל. ובדף ע"ט אית' אמר רבא אמור רבנן בטעמ' אמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזות' מין בשא"מ בטעמ' מב"מ ברובא היכ' דאיכ' חזותא במראה. כתבו תוס' ומדלא נקט בס' או בק' משמע דמדאוריית' איירי וכן משמע לעיל דטעם כעיקר דאוריית' דאמר באורז שיש בו טעם דגן יוצא י"ח. וקשה מכאן לפירוש הקונטרס דכתב בחולין דרבא ל"ל ט"כעק בחולין עכ"ל:

[ו.] כתב רשב"א בחולין דף צ"ח פי' טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופו של איסו' אלא טעמו בלבד כדתני' אם שרה ענבים במים. ואי נמי יש בו יין שאבד במיעוטו כגון שנפלה טפת יין לתוך מים ואין בו מראית יין מחמת מיעוטו וכגון בשר שנתבשל בחלב ונתן טעם הבשר בחלב וחלב בבשר כדאמר פסחים בב"ח לאו טעמ' בעלמ' הוא וכו'. ומצאתי בתוס' דמשום איסו' החלב קרו לי' לבב"ח טעמו ולא ממשו דבחלב אין יכול להיו' אלא טעם ואעפ"כ היא אסו' אבל בבשר אפשר להיות כעיקר דממשו של חלב שנבלע בתוך הבשר וכגון גיעולי נכרים שאין שם אלא טעמו של איסו' ולא ממשו וכו' ובקדשים אסו' שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו וגם יש בו טעם גדול וכן בנזיר אם שרה ענבים במים נתנו טעם גדול כאלו נתערב בו רביעית יין אסו' ולוקה עליה ואע"פ שלא נמח בו מגופן של ענבים במים כלל וכן פירש"י טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמוד וכו'. וכ' רמב"ן ז"ל המ"ל שכל מה שהוא בנ"ט אפילו לא אכל כזית מן האיסו' אלא מן ההיתר והאיסו' לוקה ומאן דאית לי' המ"ל אפשר דל"ל טעם כעיקר שאין תלויות זו בזו כלומר כיון שאין ממשו של איסו'