כסף נבחר חלק ב רכג

תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא במקום מגעו בלבד והוינן בה מקום מגעו אמאי פסלו הא בטלי להו תבלין ברוב (קא ס"ד דימוע מדרבנן הוא דאסור) ואמר רבה בב"ח מה טעם הואיל וזר לוקה עליו בכזית (דימוע דמדאוריית' הוא וזר לוקה עליו משום דיש שם תרומה עלה הלכך לגבי טומא' נמי שם תרומ' עלה ומיהו לא חמירי כתרומ' עצמה לפסול את כולו ומ"ט זר לוקה עליו הא לא אכל כזית תרומ'). לאו משום דהמ"ל. לא מאי כזית דאיכ' כזית בכדי אכילת פרס (ושאם אכל פרס ממנו שיעור ארבע ביצים יש בו כזית תרומה) וכזית בכדי אכילת פרס דאוריית' היא [בתמיה[ אמר לי' אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי (דתני' על חמץ דגן גמור ענש כרת על עירובו בלאו דברי ר"א וחכ"א על עירובו בלא כלום. ועוד תני' כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וכו') אלא מאי משום דהמ"ל סוף סוף אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א אלא הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי א"פ אי בעיני' דקשרוף וקאכל לי' בטלה דעתי' אצל כל אדם (דהא כותח אין עשוי לאכול אלא לטבל ואי מתרמי ואכל לי' ממש דהשת' איכ' כזית ממהר להצטרף כשיעור אכ"פ ממנו בטלה דעתי' ולאו אכיל' הוא לחייבי עלה) אי משטר קא שטר ואכל (מטבל לתוכו כדרכו) לית בי' כזית בכא"פ. כתבו תוס' לא גרסי' אלא מאי המ"ל דאי גרס לי' א"כ מאי ס"ד דאביי לאקשוי' כיון דלדידי' נמי קשה אלא לאביי אתי שפיר דפליגי עלי' רבנן דלר"ע דוק' אית לי' היתר מ"ל בכל התור' דגמר מנזיר אבל לרבנן דמוקמי משרת לטכ"ע לית להו המ"ל בשום מקום ועוד דבנזיר דף ל"ו גרסי' בסמוך גבי שתי קופות (עיין בכלל כזית בכדי אכילת פרס) בשלמ' לדידי דאמינ' המ"ל דנפישי תולין פי' דלאביי הא דהמ"ל היינו כשיש מן האיסו' יותר מן ההיתר או ששניהם בשוה אבל כשההיתר רבה על האיסור אין מצטרף ולרב דימי אין המ"ל בשום מקום כדמסיק לקמן [אפי' לר"ע] והכי פירושו אי הכי אמאי פליגי רבנן וכו' בשלמ' לדידי פליגי רבנן משום דלר"א דריש כל ואתא כל לרבות אפי' כשהאיסור מועט רבנן לא דרשי כל דכשהאיסו' מועט אין מצטרף כמו בעלמ' אלא לדידך אמאי פליגי וכן גבי קופות ומדוכות אתי שפיר לאביי עכ"ל (וא"ת מאי פריך אמאי פליגי רבנן דלמא כי פליגי היינו כשאינו אוכל מן הכותח רק כזית מצומצם שלא אכל כזית מן האיסור ור"א מחייב דדריש כל להמ"ל אבל אם אכל כל כך שהי' שם כזית בכא"פ מודו רבנן וי"ל מדקאמר על חמץ דגן גמור ענש כרת ועל עירובו בלא כלום משמע אפילו אכל מן הכותח הרבה אמרי' דלא מחייב. תוס' נזיר דף ל"ו) (ע"ש באספ"ז שכ' דבכזית בא"פ יש מיתה וכרת וחיוב חטאת כדאית' בכריתות אבל בהמ"ל מוכח בפסחים דליכ' כרת אלא לאו) [כתב הר"ש בפרק טבול יום לדעת תוס' דמקפה מיירי בשום ושמן בעין ניחא דהמ"ל אע"פ שנפיש מקפה אלא לרש"י דמיירי במעורבין קשה הא נפיש מקפה ויש לפרש דמקפה וכותח ומדוכות שעירובן דרך נתינת טעם זב"ז אפי' רוב היתר מ"ל אבל קופות אין בעירובן נתינת טעם עכ"ל ע"ש עוד שהאריך] והאי משרת להכי הוא דאתא להמ"ל) האי מבעי לי' לכדתני' משרת ליתן טעם כעיקר (לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו) שאם שרה ענבים במים ויש בהן במים] טעם יין חייב (בכזית מהן והא לאו משום המ"ל היא אלא משום דאתעביד לי' כולו איסו' אבל המ"ל לא ילפינן מיני') מכאן אתה דן לכל התור' כולה (שיהא טעמא של איסורין כממשו) ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם (אלא כמה שפירש) ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו (אף תוך זמן ע"י התרת חכם) עשה בו ט"כע כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנא' ואין היתר לאיסורו אינו דין שיעשה טעם כעיקר וה"ה לערלה בשתים (ק"ו זה אתה דן לערל' בשתי דרכים דאיסורו איסור הנא' ואין היתר לאיסורו בתוך שלש) הא מני רבנן היא דאפיקתי' להאי קרא לטע"כעק רבנן דפליגי אדר"ע בהמ"ל) ורבי יוחנן דאמר כר"ע. הי ר' עקיבא אילימא ר"ע דמתניתן דתנן ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וממאי דמפת ומיין דלמא מיין לחודי' (וצירוף שייך למתני בה משום דנבלע בתוך הפת) וכי תימא מיין לחודא מאי למימרא הא קמ"ל דאע"ג דתערובו' (שאינו בעין שנבלע בפת) (ובנזיר דף ל"ו איתא לאפוקי מת"ק דאמר עד שישתה רביעית יין) אלא ר"ע דברייתא דתניא רע"א נזיר ששרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב (ופליגי רבנן עלי' דלית להו המ"ל ואלו פשט היין בכל הפת לא היו פליגי רבנן עלי' דהא אית להו טעם כעיקר ואתעביד לי פת גופא איסור ובהא מיהו פליגי עלי' דר"א דטעמא דר"ע משום צירוף הוא וא"נ לא נשרית כל הפת ביין מצטרף נמי היתר לאיסור לחיובי'). ור"ע ט"כע מנא ליה (כיון דאפיק משרת להמ"ל ט"כעק היכא דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענבים במים מנ"ל) (וא"ת דילמא לית לי' וי"ל דודאי אי לא שמעינן מקרא אחריני ט"כעק לא הוי מוקי משרת להמ"ל דטפי הוי מסתבר לאוקמי ליתן ט"כעק דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין אלא טעמא מש"ה בעי מאיזה קרא נפקא לן תוס' נזיר ל"ו) יליף מבשר בחלב (בשר שנתבשל בחלב והבשר בעיני' אלא שטעם החלב נבלע בו) לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש. (קשה הא רש"י פי' בשר שנתבשל עם החלב והבשר בעין אלא שטעם החלב נבלע בו א"כ מה ראיה מביא לכ"ע לטעם בלא עיקר הא זה דומה לשרה פתו ביין. ואפשר דמייתי ראי' דהתורה אסרתו בעבור הטעם ולא בעבור שהמ"ל כמו גבי שרה פת דהתם איכא איסור והיתר שייך לומר זה אבל כאן אין איסור לא בבשר ולא בחלב אלא ודאי שנאסרים משום שקבלו טעם זה מזה. מנחת כהן). ורבנן חדוש הוא כל איסורו תימה הוה ודבר חדוש שאינו מצוי בשאר איסורין לא גמרי' חומרא דידי' אשאר איסורין כי היכי דשאר חידושין דידי' לא הוי כשאר איסורי הא דט"כעק נמי לא תגמר מיני'] ומאי חדוש אילימא דהאי לחודי' והאי לחודי' שרי ובהדדי אסור כלאים נמי האי לחודי' וכו' אלא דאי תרו לי' כולי יומא בחלבא שרי (שורהו בחלב כל היום שרי כלו' מותר לשרותו בתוכו ואינו עובר עליו ואפי' על אכילתו דלא אסרה תורה אלא דרך בישול ואפי' יהיב בי' טעמא) בשיל ליה בשולי אסור (עובר על בישולו ועובר על אכילתו) ור"ע הא ב"בח חדוש הוא אלא יליף מגיעולי נכרים (קדיר' שבשל בה נכרים וכשחוזר ישראל ומבשל בה היא מגעלת בליעת' לתוך ישראל והתור' אסרתה במעש' מדין) גיעולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש ורבנן גיעולי נכרים נמי חדוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרי' מנבלה (נבלה הראוי' לגר קרוי' נבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה) והכא אסור (דהאי נמי לפגם הוא דאותה בלוע מששהת' בדופנו של כלי לילה אחת הופג טעמו ותו לא משבחת לאוכל שהי' נפלט' לתוכו) ור"ע כדר' חייא ברי' דרב הונא דאמר לא אסרה תורה אלא בקדר' בת יומא (שבישל בה הנכרי בו ביום) הלכך לאו נט"ל הוא ורבנן קדרה בת יומא נמי לא אפשר דלא פגמה פורתא (מטעם הכלי נפגמ' הבלוע'). [ויש כאן מקום עיון לרבנן דס"ל דבת יומא נמי פגמ' ואי אפשר למילף ט"כעק מיני' אם נאמר דבאמת לדידהו אם בישל איסור בקדרה ואח"כ בישל היתר באותו יום דמותר מדאורייתא ולא אסרה אותו התורה אלא בגיעולי מדין ולא נילף מיני' לדורות וכן משמע פשטא דשמעתא. או דלמא אפי' אי טעמא לאו כעיקר מ"מ בליעת כלי הוי דאורייתא. ומדברי הרמב"ם פי"ז הלכה ב' ממאכלו' שכ' ולא' אסרה תורה אלא קדרה בת יומא בלבד משמע דסביא