כסף נבחר חלק ב רכב

הותרה מ"מ איצטריך לי' טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש ביה אכילה כדמוכח התם ביומא עכ"ל. כתב שע"מ פ"ג הלכה י"ד מביאת המקדש דכוונת תוס' כך היא דס"ל הא דאמרינן בגמ' מודינא היכא דאיכא שיריים לאו היינו טעמא משום דאינו נאכל בטומאה כמ"ש רש"י שם אלא כל היכא דאית ביה אכילה מהדרינן אטהרה ואפי' בקרבן פסח דנאכל בטומא' ומכ"ש בקרבנות צבור דאין נאכלין בטומאה דמהדרינן אטהרה שהרי הא דשמעתין במנחת העומר דאינו נאכל בטומאה היא והא משני ר"נ מודינא וכו' וכוונת תוס' לומר דר' יהודה לא קאמר דטומאה הותרה אלא בקרבנות צבור שאין בהן אכילה כגון ההיא דכ"ג ביה"כ דהיינו פר כ"ג ושעיר הנשרף אבל בקרבנות שיש בו אכילה מודה ר' יהודה ועוד מסיק השער המלך הא דכ' היינו מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק ביניהם וכן החילוק שכתבו תוס' ביומא אליבא דרבא נמי היינו מדרבנן וכו' ע"ש:

[פסק] [ד.] כתב הרמב"ם פ"ד דביאת מקדש ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר מפני שהטומא' לא הותרה בצבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה ומנין שטומאת מת דחויה בצבור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים וכו' כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים נדחים לפסח שני אבל צבור אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה וה"ה לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה. ובהלכה ח' שם כתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו וכו'. כ' כ"מ הקשה הר"י קורקס הא בגמרא הקשו לר"י מכה"ג ביה"כ ומשני טומאה הותרה ורבינו פסק דחויה הוי תרתי דסתרין וכו'. ותירץ דאין קושיא זאת מכרחת אלא לרווחא דמלתא א"ל הותרה לפי שבאמת סובר הותרה ע"ש שהכריח כן. וע' תוס' יומא דף ז' ע"ב ד"ה מכלל דר"ש שכ' דברייתא דהיה מקריב במנחת פרים ס"ל דטומאה דחויה וגם סבירא ליה כר"י בהא דאין על מצחו דאין מרצה. ועיין שער המלך פ"ד הלכה ח' מביאת מקדש:

[ה.] כ' הטור בא"ח סימן שכ"ח הי' החולה צריך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבלה כדי שלא יצטרך לחלל שבת בשחיטה כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך וכו' כתב ב"י כ"כ הרא"ש סוף יומא ובתשו' בשם הר"מ ובשם הראב"ד כתב דברי האומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבלה משיעברו אחרים על איסור סקילה מכוונים הם אבל יש לומר שאיסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובישול א"נ שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם וכו' והר"ן כתב שאין איסור נבלה קל מאיסור שבת דהאוכל נבלה עובר על כל זית וזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה והרא"ש כתב ואני שמעתי שמא יהי' החולה קץ באכילת איסור ויפרש ויסתכן. והרשב"א כתב בתשובה ששמע בשם הר"ם שהורה לשחוט אפי' כשיש נבלה אלא שהטעם שאמרו לי משמו הוא חלוש והוא משום דחיישי' שיבא לידי סכנה שימנע מלאכול ול"נ שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכה בשבת אצל חולה ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אף לעצמנו בי"ט אבל למ"ד דחוי' היא מאכילין לו הנבל' ואין אנו עוברין לשחוט לו וכו' ולא נדחה שבת וכמדומה לי שהלכה דחוי' היא וכו' והרמב"ם פסק כמ"ד טומאה דחויה ואם כן בשבת יסבור כן ובהדיא כתב רפ"ב משבת שבת דחוי' היא אצל סכנת נפשות וכדעת הרשב"א וגם הר"ן בפ"ב דביצה גבי ממלא אשה קדרה כתב שהשבת דחוי' היא אצל החולה ולא הותרה עכ"ל ב"י. וע' מנחות דף ס"ד גבי אמדוהו לב' גרוגרות):

[ו.] כ' הרמב"ם פרק ב' מאבל הלכה ט"ו טומאה לקרובים דחוי' היא ולא הותרה לכל לפיכך אסור לכהן להתטמא למה אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה וכו'. וכתב כ"מ הכי איתא בפ' ג' מינים דף מ"ב ע"ש (עיין מגן אברהם סימן שכ"ח):

(כלל עד) טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור [א] פסחים דף מ"ג ע"ב אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתור' אין היתר מצטרף לאיסור (שאם אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר בבת אחת אין היתר משלים את שיעו' האיסור לחייבו) חוץ מאיסורי נזיר (שאם אכל חצי זית ענבי' וח"ז לחם בבת אחת חייב) שהרי אמרה תורה משרת (חייב על שריית פתו ביין ואי איכא מיין לחוד' כזית למה לי קרא (אע"ג דאמרינן לקמן הא קמ"ל אע"ג דתערובות ולעולם מיין לחודא דא"כ הוי לי' טעם כעיקר ובמסקנ' מוקי האי דר' יוחנן כר"ע ור"ע נפיק טכע"ק מגיעולים וא"כ ל"ל קרא דמשרת אי לא אתי להיתר מצטרף לאיסו'. אספ"ז נזיר ל"ו) וכל משרת לא גרסינן ואית דגרסי לי' ומפרשי דאפילו רבנן דלא דרשי כל וכל דרשי ולא היא דהא פרכינן לקמן משרת מבעי' לי' ליתן ט"כעק ואם איתא נימא אנא טעמ' דידי מוכל אלא ממשמעותי' דריש לי' וכל לא דריש) וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו (נמי היתר מצטרף חצי זית קומץ דשאור וח"ז מצה ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר) כמאן כר' אליעזר דדריש כל (דר"א אמר תערובות חמץ בלאו מדכתיב כל מחמצת לא תאכלו) אי הכי חמץ בפסח נמי (דהא אמרינן על עירובו בלאו והיינו נמי המ"ל) אין ה"נ (דחמץ בפסח המ"ל והא דנקט שאור) לאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה לפחות מכזית (וחייב בהקטר שאור כל דהו ולא בעי צירוף ומתרץ לבריית' דתני במנחות (דף נ"ח) שאור בל תקטירו אין ני אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עירוב מנין ת"ל כי כל ואמר אביי ה"ק אין לי אלא כזית חצי זית מנין ת"ל כל וכגון דאית' בעיני' עירובו מנין ת"ל כי כל) קמ"ל דהקטרה לאו פחות מכזית (ואי איכ' צירוף אין ואי לא לא). כתבו תוס' נראה לר"י דזעירי משמע לי' דשאור המ"ל מדקתני עירובו מנין ת"ל כי כל ומדרבי עירוב א"כ המ"ל והיינו כרבא במנחות דף נ"ח דמפרש הבריית' אין לי אלא קומץ חצי קומץ מנין היינו זית שלם ת"ל כל דלאביי דמפרש מקצתו מנין חצי זית לא שייך המ"ל דאמשהו דאיסור לחודא מחייב והא דמרבי עירובו היינו כשמתערב לגמרי ולא אמרינן שיתבטל האיסו' אגב ההיתר והא דקאמר כמאן כר"א דדריש כל משום דלרבנן אע"ג דדרשי כי כל לא מוקמ' לי' לרבו' עירוב אלא לרבות מקצתו ורש"י פי' דזעירי משמע לי' מקצתו מנין היינו חצי זית קומץ דשאור וח"ז דמצה ואין מעורבין וכו' וקשה לפירושו טובא חדא דלא הוי זעירי לא כאביי ולא כרב' ועוד מאי קאמר כמאן כר"א הא כרבנן נמי איתא דהא פי כל דרשי ומוקמי לי' אמקצתו דהיינו המ"ל לפ"ה ועוד בחמץ מנא לי' תערובו' כיון דצריך קרא להמ"ל ועוד דלפ"ה צ"ל מקצתו מנין פי' חצי זית איסור וח"ז היתר שאינן מעורבין יחד דאי לאו הכי היינו עירוב ולקמן גבי חטאת משמע דאין היתר מצטרף לאיסור אם לא שיתערב האיסו' וההיתר יחד דהא אמר עד שיבלע בבשרה עכ"ל (וא"ת לאביי דדריש מכל שאור לפחות מכזית אמאי לא דריש נמי גבי חמץ לחייב עליו פחות מכזית לר"א וי"ל דשאני חמץ דכתיב אכילה ואין אכילה פחו' מכזית. תוס' נזיר דף ל"ו). יתיב רב דימי וקאמר להא שמעת' (דר' יוחנן) א"ל אביי וכל איסורין שבתור' אין המ"ל והתנן המקפה של תרומ' והשום ושמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן (את כל הקדר' דמקפה עיקר וטבול יום פוסל את התרומ') המקפה של חולין והשום והשמן של