כסף נבחר חלק ב רכא

מדקדק אבל אם לא הי' אחד מהם ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למולו בשבת חייב חטאת. כתב כ"מ רבינו סובר דכי אמרי' אשתו לא בזיז מיניה תו לא צריכי לאוקמי בהנך אוקימתא אלא בכל גווני חייב דהו"ל לשיולי ולכן סתם דבאשתו חייב ולא חילק בין מעוברת וכו'. ועוד כתב דמשמע דרבינו פוסק כר' חייא סיפא ניתנה שבת לדחות. ולפי זה אע"פ שאותו שמל בשבת לא הי' ראוי למול בשבת כיון שהי' שם אחר שהי' ראוי למול פטור. וא"כ יש לתמוה על שכ' ועל שניהם בשבת דמשמע דאם לא מל אלא אותו שלא הי' ראוי למול חייב. וצ"ל דנקט ומל שניהם אחלוקה א' למול ע"ש וכו' דאם מל של שבת בע"ש ושל ע"ש בשבת דלא ניתנה שבת לדחות חייב אבל בחלוקת א' למול אחר שבת וכו' ונתחלף לו פטור מאחר שהי' שם מי שראוי למול בשבת עכ"ל. עוד כ' הרמב"ם המוציא לולב ביום טוב ראשון וכו' כדי לצאת בו והעבירו ארבע אמות ברה"ר בשוגג פטור. וכ' כ"מ דלכך כ' כדי לצאת דאם כבר יצא קודם שהוציא חייב עכ"ל. וע' תוס' י"ט דמקש' הא רבינו פסק דמצו' צריכה כוונה. ובפי' המשנ' כ' דמיירי בשהפכו או הוציאו בכלי ע"ש (ובאמ' בחבורו הוא נכון לשיטתו דמצו' צריכה כוונה ולא צריך לשום תירוץ דש"ס). עוד שם כ' הרמב"ם שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות אם ראוין לפסח פטור ואם אינן ראוין חייב. כ' כ"מ דבפסחים משמע דתלוי בפלוגתא דר"מ ור"ש דתינוקות ע"ש והוא פסק בתינוקו' כר"מ ובזבחים כר"ש וכו' ע"ש מה שתירץ. עוד כ' הרמב"ם מי שהי' לפניו בלילה צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוין לאכול צלי שהוא מצוה ושגג ואכל הנותר ה"ז חייב שהרי לא עשה מצוה באכילה זו וכן כל כיוצא בזה. כ' כ"מ הוא פסק כלישנא דמחייב ר' יונתן ע"ש. וע' בלח"מ שהקשה קושיות עצומות על הרמב"ם. ובפ"י מתרומו' כתב היה אוכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה וכו' משלם קרן בלבד ואם הי' תרומת חמץ והיה ערב פסח הרי אלו פטורים מלשלם מפני שזמנה בהול. כ' כ"מ נרא' מדברי רבינו שהוא מפ' דר' יהושע פטר מחומש בלבד ואם היה ע"פ פטור אף מקרן ותמיה לי מאי דוחקיה בגמ' לאוקמי בע"פ לימא דלא פטר ר"י אלא מחומש משום דהוי כמו אנוסים. ובפסחים קאמר אי נמי שאני תרומ' דאקרי עבודה וכו' סובר רבינו דלא פליגי האי לישנא דבתרומה בע"פ פטור לגמרי מטעם זמנה בהול ושאר ימים כיון דאכילת תרומה מקרי עבוד' ורחמנא אכשריה דקודם שנודע אינו כזר לה לכך פטור מן החומש וכו' ומ"מ חייב בקרן דחומש תלה רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואין ראוי לאכלו עד כאן לשונו. ע' מרכבת חלק א':

(כלל עג) טומאה דחויה או הותרה בצבור [א.] פסחים דף ע"ז. תניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה דברי ר"ש. ר' יהודה אומר עודהו על מצחו מרצה א"ל ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצ' א"ל הנח ליה"כ שטומאה הותרה בצבור (ואין קרבן צבור צריך רצוי אלא קרבן יחיד) מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה (אע"ג דאכשר' רחמנא למיתי בטומא' לאו היתר גמור הוא אלא היכא דלא משתכחי טהורים וכיון דלאו היתר גמור בעי' ציץ לרצוי). ואיתא התם דליכא תנא דסבר טומאה הותרה אלא ר' יהודה. ורש"י לקמן דף ע"ח כתב דר' יהושע סבר טומאה הותרה. ותוס' שם כתבו דל"ל לר' יהושע הותרה. ועוד איתא התם דר' יוסי נמי אית ליה דחוי' דתניא א' זה ואחד זה (השורף הפרה וכה"ג ביה"כ) מזין עליו כל שבעה דברי ר"מ ור' יוסי אומר אין מזין עליו אלא שלישי ושביעי ואי ס"ד הותר' בצבור למה לי הזאה כלל [הא קרבן דיה"כ דצבור הוה] ומהכא נמי שמעינן דר"מ אית לי' דחויה. ובדף ע"ט איתא דרב חסדא ור' יצחק נמי סברי דחויה:

[ב.] יומא דף ו' ע"ב פריך הש"ס (על הא דמפרישין כה"ג מביתו) עד שאתה מפרישתו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת (שלא יהיו כל אדם נכנסין אצלו שמא ימות מת עליו) אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בצבור רבינא אמר אפילו תימא דחויה היא טומא' המת לא שכיח טומאת ביתו שכיח. כתבו תוס' תימא דבזבחים דף ל"ג אמרינן מכלל דתרווייהו אביי ורבא ס"ל טומא' דחויה (ונ"מ למהוי האי דקסבר ביומא הותרה יחיד במקום רבים רש"י) ותי' ההיא דהתם לענין פסח איירי איכא למימר נהי דבפסח כיון דאתו בכנופיא חשיב כקרבן צבור ודוח' את השבת ואת הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפו' מהדרינן אטהורין אפילו למ"ד טומאה היתר הוא בקרבן צבור גמור הבא בשותפו' עכ"ל ובזבחים כתבו תוס' דאמר הכא זאת אומרת וליה לא סבירא ליה ע"ש וכ"כ תוס' הכא לחד תירוצא אתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בצבור ורב ששת אמר דחויה היא היכא דאיכא טמאין וטהורין בהאי בית אב כ"ע ל"פ דטהורין עבדי טמאין לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא. ר"נ אמר היתר הוא ולא מהדרינן. ור"ש ס' דחויה ומהדרינן איכא דאמרי אפילו היכא דאיכא טמאין וטהורין בהאי בית אב פליג ר"נ דכל טומאת המת בצבור רחמנא שריא (אבל זבין ומצורעין נדה ויולדות שטומאתן יוצאה מגופן לא הותרה) ואמרינן לקמן דקרבן איל של אהרן אע"ג דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרי' וכ"ע סברי דחויה. כתבו תוס' דהיינו מדרבנן דמ"ד הותרה הותרה כולן מדאורייתא דהכתוב קבע מועד אחד לכולן אלא מדרבנן גזרו אההוא דהוי קרבן יחיד עכ"ל. ועוד כתבו תוס' הכא (ובסנהדרין דף י"ב ע"ב) אין הדבר תלוי בצבור כדאמרינן יומא דף נ' שהרי פר יה"כ וחביתי כה"ג ופסח דקרבן יחיד הוא ודוחין שבת וטומאה ופר העלם דבר ושעירי ע"ז וחגיג' דקרבן צבור ואין דוחין אלא נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה ואפילו דיחיד וכל שאינו זמנו קבוע אין דוח' ואפי' בצבור עכ"ל. אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתיה (אלמא דחויה היא) אמר רב נחמן מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה (דאע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרינן בפסחים דף ע"ו) (והכי איתא שם במתני' חמשה דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומא' העומר ושתי לחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר"ח. הפסח שבא בטומאה נאכל בטומא' שלא בא מתחלתו אלא לאכילה (וכשנצטוה עיקר הפסח לאכיל' נצטוה דכתיב איש לפי אכלו וכי שרי' רחמנא למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתיה למיכלה שרייה. ע"כ הסוגיא התם ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שיריה נאכלים):

[ג.] מנחות דף י"ד ע"ב מתני' נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים ר' יהודה אומר שניהם יצאו לבית השרפה שאין קרבן צבור חלוק וחכ"א הטמא בטומאתו והטהור יאכל. גמ'] אמר ר"א מחלוקת לפני זריקה במאי פליגי אמר ר"פ בציץ מרצה על אכילות וכו' ומקשה רב אשי ת"ש ר' יהודה אומר אפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומא' לפי שאין קרבנות צבור חלוק (דקסבר ר"י שבט א' אקרי קהל) והכא מאי הציץ מרצה איכא (פי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' הקונט' וכו' והא דא' פסחים (דע"ח) דלמ"ד דחויה בעי ציץ לרצוי היינו לטומאת בשר דמהני ציץ וכו' תוס') ומסיק הש"ס דטעמא דר' יהודה משום דאין קרבן צבור חלוק ודלא כר' אלעזר. כתבו תוס' אע"ג דר' יהודה ס"ל דטומאה